מדינת ישראל נמצאת, בעת כתיבת שורות אלה, בעיצומו של משבר פוליטי מהגדולים שחוותה אי פעם. חוסר היכולת להרכיב ממשלה, וההליכה בפעם השלישית לבחירות, מעידים על בעיה עמוקה הרבה יותר: הבעיה ביכולת לקבל החלטה ולעמוד מאחוריה. לקבוע מטרה וללכת עד הסוף, עד שתגיע, אגיע, נגיע לשם. ובסוף, גם הדרך לטורניר כדורגל גדול עוברת בסופו של דבר דרך החלטה. במקרה שלי, היא ההחלטה להעניק יותר קרדיט לשחקנים צעירים ומוכשרים, שיכולים למלא את הנבחרת בדם חדש.
הנה כמה שמות של שחקנים טובים ואיכותיים שנמצאים כרגע על סף הנבחרת, אבל לא באמת בפנים: דולב חזיזה ויונתן כהן, דן גלזר וגדי קינדה, מנור סולומון ושון וייסמן. כמובן שיש עוד, והלוואי ויהיו עוד בעתיד. ילידי הניינטיז, ה"מילניאלס" אם תרצו, הם אלה שיכולים וצריכים לקחת תפקיד מרכזי הרבה יותר בנבחרת, כבר במוקדמות המונדיאל הקרוב.
כל אחד מהם זומן בשלב כזה או אחר על ידי אנדי הרצוג, אבל לפחות לעניות דעתי, עדיין זומן בסוג של זהירות. עדיין, כשזה הגיע להרכב הפותח ניתן כבוד מסוים לשחקנים הבכירים יותר. אולם מאמן הנבחרת הבא, בין אם יהיה זה הרצוג ובין אם מישהו אחר, יצטרך לספק לשחקנים האלה את הצעד הנוסף קדימה. אל ההרכב, אל לב הנבחרת בניסיון שלה להגיע לטורניר גדול.
וזה לא באמת יוצא דופן: להבדיל אלף אלפי הבדלות, גם אנגליה במוקדמות היורו האחרון נתנה הזדמנות לג'יידון סאנצ'ו. גם הוא, יכולים היו להגיד (ובוודאי גם אמרו), אולי "עדיין לא בשל" ללבוש את מדי הנבחרת. ובכן, לבש, כבש, ואף הרשים, ואין ספק שבנבחרת שלושת האריות שתשחק ביורו 2020 יהיה לו תפקיד מרכזי. כל מה שנדרש, הוא שלפרנסי הנבחרת ולמאמניה יהיה את העוז והאומץ לעשות את אותו הדבר גם כאן.
זכרו היטב את המשחק נגד נבחרת פולין: איך ברגע אחד, כאשר הרצוג הרים מהספסל את חזיזה, משהו התעורר. כי חזיזה, הוא ודור השחקנים שסביבו, הם סמל נהדר לדור השחקנים שצריך לקבל הרבה יותר הזדמנות.
ומעל כולם, כמובן, עמוד האש שלפני המחנה הוא מנור סולומון. כל עוד ערן זהבי משחק בנבחרת ישראל, זו הנבחרת שלו. ובצדק הדבר: הוא השחקן הישראלי הטוב בדורו. אבל טוב יעשה הרצוג אם ייתן לסולומון את העמדה מס' 2 במערך הזה. זהבי וסולומון צריכים להיות הצמד שמוביל את הנבחרת לטורניר הגדול הבא: זהבי יספק את הווינריות והעוצמה, סולומון את התחכום והברק. שיתוף הפעולה ביניהם יכול להיות המפתח לשינוי.
קצת מצחיק להיזכר, אבל נבחרת ישראל רק לפני שנתיים נראתה כמי שנמצאת במשבר אקוטי. פחות על הדשא (בינוניות בואך חולשה תמיד היתה מנת חלקנו כשזה מגיע לנבחרת), ויותר במערכת היחסים עם הקהל. ככל שהנבחרת של אלישע לוי התקדמה, היא נאלצה להתמודד עם יציעים ריקים ועם קהל שבא ללעוג לשחקנים שלו, הרבה יותר מאשר לעודד אותם.
אבל משהו השתנה. בתוצאות אולי לא כל כך, אבל בהחלט באווירה מסביב, באמון שיש בין הנבחרת לבין העם שאותו היא מתיימרת לייצג. מהלך מודע של הצערה (לא לשם הכותרת, אלא הלכה למעשה), והכנסת דם חדש יכולה רק לסייע לחיבור המחודש עם הקהל. לא בהכרח במקום מישהו, או בניגוד לשחקן אחר, אלא מתוך הבנה שיש צורך לייצר נבחרת לשנים. נבחרת שתוכל לא רק להתמודד על מקום במונדיאל 2022, אלא גם לכוון לטורנירים ב-2024 וב-2026.
לעשות בכדורגל, את מה שחסר כל כך בעולם שמחוץ לכדורגל: יכולת למצוא לא את השקל שמתחת לפנס, או את הכדורגלן שנמצא בכושר, אלא את מה שיכול לגרום לכדורגל הישראלי לצמוח ולשגשג שנים קדימה. ואולי הכדורגל, בעניין הזה, יכול לא רק להתרענן - אלא גם להוות מגדלור.
