היה רגע, קצר אמנם, שהתרחש לא כל כך מזמן, בו אנדי הרצוג הפך לקונצנזוס בניגוד לכל הסיכויים. אחרי ההצגה במרץ בסמי עופר מול אוסטריה, שהמשיכה את ניצני האופטימיות שניבטו בליגת האומות, אפילו אותם אלה שקטלו אותו לפני שכף רגלו דרכה בארץ כבר התקשו לבקר אותו בפומבי. אלא שהרצוג, במידה מסוימת, הפך קורבן של אותה הצלחה קצרה. האמונה כי מצא איזו נוסחת פלא שתרים את הכדורגל הישראלי לא הייתה אלא אשליה, וכך, כשמגדל הקלפים קרס, כמו תמיד עם הנבחרת, הנחיתה הייתה היישר למקום המוכר מדי של דכדוך, מרמור והמון ציניות. היום, בבוקר הגרלת משחקי פלייאוף העלייה ליורו, כבר הרבה יותר קשה למצוא תומכים לכך שהרצוג ימשיך לקמפיין נוסף. ועדיין, הנה כמה סיבות למה מגיע לו, ולנו, הזדמנות נוספת להמשיך את הרומן.
שכר לימוד
מי היה מאמין שמאמן שלעולם לא הופקד על קבוצת בוגרים בחייו, יפגין חוסר ניסיון? אכן, בלא מעט משחקים, הניהול של הרצוג לקה בחסר והראה שיש לו לא מעט ללמוד על הקווים. אבל לשם מה מונה מאמן צעיר אם לא כדי לבנות ולהיבנות איתו? ללא קמפיין נוסף, השנה וחצי בהן הרצוג צפוי לכהן (נכון למרץ 2020), ייזרקו לפח ונחזור לנקודת האפס. הקריירה של האוסטרי עלולה לא להתרומם לעולם גם במקומות אחרים, אבל אם ימריא, יהיה כואב לראות אחרים קוצרים את הזרעים שנזרעו כאן אצלנו.
בהינתן העובדה שאין פה איזשהו תהליך במסגרתו אנחנו צפויים ליהנות מיבול משובח של שחקנים בעתיד הנראה לעין, כל מה שאפשר לבנות עליו זה התלכיד בין השחקנים לבין עצמם, ובין השחקנים לבין המאמן, התלכיד שנוצר בתקופה של הרצוג כאן. אם לפשט: לקחת מאמן שזהו תפקיד הבוגרים הראשון שלו, ולא להצהיר מלכתחילה שהוא כאן לפחות לשני קמפיינים, זה עוול גדול וטיפשות נוראית.
האלטרנטיבות
בסוף קמפיין מוקדמות מונדיאל 2010, שבמידה רבה התחיל את תהליך ההדרדרות העקבי של הנבחרת, אבי לוזון החליט: המאמן הבא יהיה זר. בורסת המועמדים כללה שמות גדולים כמו רוברטו דונאדוני, פתיח טרים, פרנק רייקארד ורונלד קומאן. אבל אז הגיע שלב הצעות המחיר - והובן שבשביל להביא מאמנים עטורי ניסיון כאלה יידרשו מיליוני יורו בשנה. הוחלט להתפשר על לואיס פרננדס, ששיאו היה הרבה מאחוריו. סביר להניח שגם עכשיו, מצבה הכלכלי של ההתאחדות לא יאפשר לה להביא מאמן זר מהרמות הגבוהות, ולכן שוב, על הפרק נמצאים או מאמנים זרים מדרג נמוך עד בינוני, או מועמדים מקומיים.
הבא בתור אחרי הרצוג לא יהיה עוד מאותו הדבר ולכן נותרנו עם האופציה הישראלית. אלא שבסרט של הישראלי הכי חם ברגע נתון כבר היינו עם קשטן, גוטמן ואלישע לוי. וזה לא שמצב המאמנים פה כרגע הוא להיט. לפי התבנית הזו, החשוד המיידי הוא ברק בכר, אלא שלא בטוח שירצה לעזוב את הפועל ב"ש, וגם הוא נמצא אחרי עונה ורבע לא הכי טובות. מעבר לכך, ירים את ידו מי שחושב שרוני לוי, ניר קלינגר או יוסי אבוקסיס יצליחו במקום שהרצוג נכשל. לנבחרות קטנות, שמשחקות במסגרת התאחדויות לא עשירות, בדרך כלל ניתנת בחירה בין אפשרויות לא אופטמיליות. בעולם מושלם מאמן הנבחרת הבא יהיה מאוריסיו פוצ'טינו, אבל בכדור הארץ בו אנחנו חיים, יכול להיות שלהמשיך עם אנדי הרצוג הוא הכי טוב שיש לנו בנמצא.
מודעות עצמית
לארגון אוהדי נבחרת סקוטלנד, צבא הטרטנים, יש אמרה: "אם הנבחרת שלנו לא תהיה הכי טובה בעולם, לפחות אנחנו נהיה האוהדים הטובים בעולם". ובאמת, מבחינה מקצועית, לאוהדי סקוטלנד יש לא פחות סיבות להיות מאוכזבים מאיתנו. מדובר במדינת כדורגל מפוארת בהרבה, אבל הטורניר האחרון בו השתתפו היה מונדיאל 1998 ומאז הכדורגל המקומי, וגם הנבחרת, נוחלים מפח נפש אחד אחרי השני. כל זה לא יפריע לאוהדים להגיע באלפיהם למשחקי חוץ, מתוך הבנה שהמטרה בסופו של דבר היא ליהנות.
בכדורגל מועדונים, יש אוהדים שלוקחים בחשבון שבכל ימי חייהם הם לא יזכו לראות את קבוצתם לוקחת תואר. אם נשכיל להבין שיש סיבות טובות לכך שפולין, אוסטריה, סלובניה, וכן, גם צפון מקדוניה חזקות מאיתנו, המטרות שלנו לקראת כל קמפיין יקבלו את הפרופורציות הנכונות, ההפסדים לא יתקבלו כאסון, והניצחונות כבונוסים מתוקים.
זו לא גישה לוזרית, זה בסך הכל מבט מפוכח על איפה אנחנו עומדים כאומת כדורגל. אם המחסור בליגיונרים בכירים לא הספיק, חוסר ההצלחה של קבוצות ישראליות באירופה לא עשה את העבודה, אז הנבחרת - הפנים של הכדורגל פה, השפיץ של הפירמידה - חייבת להדליק את הנורות. חבל להעביר את החיים בציפייה לעלייה לטורניר גדול, שלא בטוח אם ומתי תגיע, כדאי לפחות לנסות להיות חיוביים כלפי מה שיש.
(בווידאו: החשבון הרשמי של נבחרת צפון אירלנד מתנחם בחגיגות שער היתרון של אלפי האוהדים שליוו את נבחרתם לפרנקפורט, לפני שגרמניה התעשתה וניצחה 1:6).
We’ll always have this moment from Frankfurt! #GAWA pic.twitter.com/W8Zzm7Q0nv
— Northern Ireland (@NorthernIreland) November 20, 2019
כי הוא הרוויח את זה ביושר
במבחן התוצאה - הרצוג לא הצליח. קשה לומר שהוא נכשל, כי הוא לא עשה פחות, אבל גם לא יותר ממה שצריך עם הסגל שעמד לרשותו. אבל הרצוג הנחיל שיטה שלפרקים הניבה כדורגל מבדר, ושם את אמונו על קבוצה מצומצמת של שחקנים, שרובם, בתמורה, התעלו עבורו בלא מעט רגעים והראו מחויבות למאמן שנאמן כלפיהם.
ברמת הגישה, כשההפסדים נערמים והנבחרת לא מצליחה לשמור על יתרון, קשה מאוד לומר משהו מבלי להיחשב גנב דעת. אלא שאם מזקקים את הציניות, האמירות של הרצוג במהלך הקמפיין נשמעות אותנטיות לחלוטין. במבט על ההתנהלות שלו לאורך הדרך, מגלים דמות חיובית, כזה שמכבד את המוסד בו הוא עובד, ובעיקר אחד שלרגע לא ניסה לברוח או לטאטא את הבעיות של הקבוצה עליה הוא אמון. לא מאמן שמחפש "נקודות חיוביות" אחרי עוד הפסד מרגיז, אלא אחד שבאמת ישבור את הראש איך לא לספוג בדקות קריטיות, להפסיק לרעוד במצבים נייחים, לשמור על הראש ולא לאבד כדורים מטופשים, או במילים אחרות, לרפא את התחלואים שאף אחד לא פתר בשלושים השנים האחרונות.
אולי כתב ההגנה הזה מיותר לחלוטין. יש סיכוי גבוה שבנקודת זמן הנוכחית הרצוג עצמו כבר לא רוצה להיות פה, אם זה באמת בגלל הריחוק ממשפחתו, או מתוך ייאוש והבנה שהסכינים כבר נשלפו ואין לו את הגב הנדרש להמשיך לעבוד פה בראש שקט. בהינתן העובדה, שלצד אלישע לוי, המאמנים היחידים שלא קיבלו הזדמנות לקמפיין נוסף מאז שעברנו לאירופה הם הזרים, ריצ'רד נילסן ולואיס פרננדס, יכול להיות שסיום ההתקשרות איתו, מעידה עלינו יותר מאשר היא מעידה עליו.
