בכל השבועות האחרונים אוהדי הכדורגל הישראלי הסתובבו עם המחשבונים. אנשים הגיוניים ושקולים שלפו את הקאסיו והתחילו לחשב את הסיכויים, בכל זאת, להגיע לפלייאוף ואולי בכל זאת להאמין. אופטימיות היא תכונה ראויה, אבל גם היא צריכה להיות מבוססת על מציאות. ועם כל הכבוד, ויש כבוד, המציאות נראית רעה במיוחד.
הנבחרת של אנדי הרצוג רשמה הופעה חלשה, בטדי, כשהפסידה הערב (שבת) 2:1 לפולין, במשחק הבית האחרון שלה במוקדמות יורו 2020. הפלייאוף יביא איתו הרבה חלומות, ומחשבות, אבל דבר אחד בטוח: ביכולת הזאת, גם בחצי הגמר לא נעבור את חצי השעה הראשונה בשלום.
עשרים שנה עברו מאז נובמבר 1999, אז נבחרת ישראל הגדולה ההיא של שלמה שרף הובסה בקלות ע"י נבחרת דנמרק (ועל מה שקרה מחוץ למגרש, ברשותכם, לא נדבר הפעם). עשרים שנה עברו, ונראה שדבר לא השתנה. הפולנים, כמו הדנים אז באצטדיון רמת גן, דילגו בקלות מעל המכשולים הישראליים, שלטו בשדה באופן מוחלט והגיעו לשער מתי שהם רצו. כל זאת, כשהיא כבר העפילה ליורו 2020 מהמקום הראשון, בהרכב משני וכשרוברט לבנדובסקי, אחד השחקנים הטובים בעולם לעת עתה, יושב על הספסל (ונכנס רק בדקה ה-63).
ואל תטעו. סוגיית המאמן מיד תצוף, שאלות על עתידם של הרצוג ורוטנשטיינר תעלנה באופן טבעי. יש בהן מן האמת, וזו דרכו של עולם. אבל שלא תעזו לחשוב אחרת: יותר מהכל, זה ההיצע הדל. את הרושם שיכולנו לעשות על נבחרות כמו לטביה (וגם זה בקושי) או צפון מקדוניה, הרבה יותר קשה לעשות מול נבחרת חזקה ויעילה כמו זו הפולנית.
והניצחון מול אוסטריה? הוא יותר מהכל מזכיר את הניצחון על בוסניה במוקדמות המונדיאל ב-2014: הבלחה מקרית, ערב שבו באמת הכל התחבר והופעת יחיד של שחקן אחד. אבל שחקן אחד, גדול ככל שיהיה, יכול להציל אותך בערב מסוים. לא בקמפיין שלם.
לקראת סוף המשחק, הנבחרת השתפרה מעט, בעיקר הודות לנקודת האור המרכזית: דולב חזיזה, שחקן שרחוק מה"כוכבות" ומהדאווין, שהצליח להעיר מעט את המשחק הזה עבור ישראל. אבל אלה היו כוסות רוח למת. גם איתו, הנבחרת הפולנית היתה טובה יותר והיתה קרובה הרבה יותר לשער נוסף, מאשר הנבחרת המארחת לשער ראשון.
פולין הוכיחה, שוב, למה היא הנבחרת הטובה בבית. היא היתה דומיננטית, חזקה, בטוחה בעצמה ועם מעט יותר "אכזריות" (ואולי עם לבנדובסקי בהרכב), היתה יכולה לרשום היום תוצאה אסטרונומית. אבל גם ה-0:2 הזה מספיק לה. היא תמשיך הלאה, ליורו. אנחנו, נצטרך לחשב את המסלול שלנו מחדש.
מתישהו, אי שם במארס 2020, נתכנס כולנו, כל מי שהנבחרת חשובה לו, וננסה להאמין מחדש. נתפתה לשמועות, לחישובים, למשאלות ולתפילות. אבל כל אופטימיות חייבת להיות מבוססת על מציאות. המציאות, כפי שנראתה הערב על הדש של טדי, מראה שמול נבחרות ששוות משהו, לנבחרת אין ממש מה למכור.
ביציעי אצטדיון טדי הערב ישב, בין 16,700 הצופים, גם ראש הממשלה בנימין נתניהו. ונדמה, שהמצב על הדשא (כולל הכאוס שהתפתח בתוספת הזמן עם הפריצה למגרש) הוא משל נהדר גם למצבה של המדינה שהוא מנהל: חסרת דרך, אובדת עצות, מתעוררת מאוחר ובעיקר - עם תחושה של חוסר בסדר תקין. הבלגן הישראלי חגג, בזמן המשחק, כמו עם חברת האבטחה. וכדי לשנות אותו, נצטרך הרבה יותר מאשר לשנות מערך משלושה בלמים.
