להקה של צפרדעים טיילה ביער. לפתע נפלו שניים מהם לתוך בור. "חבר'ה, אין סיכוי שתצאו מכאן", החלו לצעוק הצפרדעים מלמעלה, "הבור מאוד עמוק, לעולם לא תצליחו לצאת מכאן. חבל לכם בכלל להתאמץ, אתם נחשבים כבר למתים".
לצפרדעים שנפלו לא היתה כוונה לוותר על חייהם בקלות והם ניסו לקפוץ החוצה בכל כוחם, אלא שעם הכישלונות החל אחד מהם לאבד תקווה ולהאמין לדברי הצפרדעים. ואכן, אחרי שעה קלה הוא החליט לוותר ומת בקרקעית הבור.
הצפרדע השני לעומת זאת לא ויתר. בשעה שהצפרדעים מסמנים לו בתנועות וצועקים מפתח הבור: "חבל על המאמץ, אין לך שום סיכוי בעולם...", הוא ניסה בכל כוחו לצאת משם. אחרי שעה שלמה של ניסיונות הוא נתן ניתור כזה חזק שהוציא אותו החוצה. "איך עשית את זה?", שאלו אותו חבריו הצפרדעים, "הבור היה ממש עמוק ואמרנו לך שחבל לנסות". בשפת הסימנים הסביר להם הצפרדע כי הוא חירש ולא שמע מה הם אמרו לו. ההפך, הוא פירש את התנועות כקריאות עידוד....".
אומרים שהוא טוב רק במסגרת קבוצתית. שבנבחרת הוא לא תורם כלום. שמול הגנות חלשות הוא חוגג, אבל מול אריות היבשת הוא לא מתפקד. לא, אני לא מתכוון למסי, אלא לערן זהבי, שבדיוק כמו השחקן הטוב בעולם, זוכה לביקורת וזלזול של רבים בישראל כשזה מגיע למדים הלאומיים. ואני אומר בולשיט. בדיוק כמו שמסי הוא השחקן הטוב בעולם, ערן זהבי הוא השחקן הישראלי הטוב ביותר שיש לנו, נקודה.
בדיוק כמו שאנחנו צריכים לברך על כך שראינו את מסי וליהנות ממנו, כך גם אנחנו צריכים ליהנות מזהבי. וזה לא משנה אם זה במכבי, בהפועל, בשכונה, בסין או בנבחרת. ואל תבלבלו את המוח עם טיעוני הליגה הסינית החלשה, כי זהבי הצליח בכל מקום בו עלה על הדשא. ולא רק שהוא הצליח, הוא תמיד היה במקום הנכון ובזמן הנכון כדי להשפיע על תארים וכדי להביא הישגים אישיים וקבוצתיים. קוראים לזה ווינר. וזה בדיוק מה שהנבחרת צריכה, כי עם כל הכבוד לנו, אנחנו לא משופעים בשחקנים כאלה.
מוצר סיני
רנאטו אוגוסטו, פאוליניו, טבס, אוסקר, הולק, גרציאנו פלה, פאטו ורמירס הם רק חלק מהשמות הגדולים שמעטרים את הליגה הסינית. אם לא די בכך, גם בגזרת המאמנים ניתן למצוא שם שמות גדולים. לואיס פיליפה סקולארי, פליקס מגאת’, פאביו קנבארו, אנדראה וילאש בואש וכן, אפילו פאולו סוזה וג'ורדי קרויף, הם שמות מוערכים בתחום האימון שהחליטו לתת ממשנתם באסיה.
ועדיין אנחנו נוטים לזלזל בליגה הזו כאילו היתה ליגת מתנ"סים בארץ. אני קורא אוהדים, פרשנים, עיתונאים ואפילו אנשי מקצוע ישראלים שמגמדים את הליגה הסינית, כאילו אנחנו המצאנו את הכדורגל. כאילו הכדורגל הסיני הינו חיקוי עלוב של המקור. אלא שבדיוק כמו המוצרים הסינים שעברו בשנים האחרונות שידרוג, כך גם הכדורגל המקומי.
הכסף הגדול שנכנס, איתו הכוכבים והמאמנים, יחד עם המטרה ששמו לעצמם ראשי המדינה - להוליך את הנבחרת עד לגמר המונדיאל תוך 50 שנה, החלו לשדרג את הליגה סינים עד שגם בגזרת הצופים יש גידול מתמיד מדי שנה. העונה למשל כבר עמד ממוצע הצופים למשחק על כ-25,000. נכון, ההגנות בסין רכות והשוערים המקומיים לא מספיק איכותיים, אבל לכבוש 20 שערים בעונה בינונית עם קבוצת תחתית, זה הישג עצום ולא משנה באיזו ליגה מדובר. בטח אחרי שעונה קודם לכן החלוץ הישראלי לא הפסיק להרשית ושבר כל שיא אפשרי.
זהבי עצבני
בנוסף, זהבי משמש כקפטן של סטויקוביץ', הוא בועט הפנדלים והבעיטות החופשיות של הקבוצה, מה שמעיד על מעמדו, מה שמעיד על האופי שלו. הוא הפך לשם החם של אר.אף וזוכה להכרה מכל אנשי המקצוע שם. והדגש הוא שם, כי כשזה מגיע לארץ, העין הצרה לא מאפשרת לנו לנצל את האיכויות האלה.
אצלנו בארץ קשה מאוד לאנשים לפרגן. ואם לדייק, כל עוד אתה קטן, צנוע, ובעיקר סותם את הפה, תקבל מחמאות מקיר לקיר, אבל אם חלילה תביא בנוסף ליכולת גם אישיות, כאן נגמר הסיפור. מכאן והלאה תהיה מטרה לכל פעולה ומילה. וזהבי לא קטן. ההפך, הוא גדול. הוא גם לא אחד שישתוק. ההפך, הוא מדבר. מדבר בגלוי, מדבר רהוט, מדבר לעניין, מדבר מהלב. וזה כשלעצמו מושך אצלנו אש.
נכון, זהבי לא שא תמים ולפעמים הוא זה שמייצר את האש, אבל בין מה שהבחור אומר ועושה לבין חצי הביקורת שעפים נגדו, המרחק עצום. כמעט מכאן עד סין. מספיק שהשחקן יחווה דעה אמתית על הכדורגל הישראלי כדי שיינגחו אותו. מספיק שהוא יעביר עלינו ביקורת, כדי שרגשי הנחיתות שלנו יעבדו שעות נוספות, נתגונן ונצא להתקפה. אז מה אם כולם חושבים כמוהו, אז מה אם כולם מסכימים איתו. זה לא משנה. הכל בבחינת: לנו מותר לחשוב כך, אבל לו אסור לומר את זה.
גם סיפור סרט הקפטן יצא מפרופורציה. זהבי היה חייב להיענש על האקט והוא אכן נענש, אבל מכאן ועד כל הכותרות נגדו כאילו הוא רמס את כבוד הנבחרת והעם, המרחק כמו שאמרתי הוא מאציטדיון רמת לגן לשנגחאי.
אנשים שכחו את הקנטות הקהל, אנשים שכחו שמדובר בבן אדם. כזה שהיה צריך לשתוק, אבל לא הצליח להתאפק. יאללה, בואו נתלה אותו בכיכר העיר. איך לעזאזל הוא פגע לנו בנבחרת? הנבחרת שאנחנו כל כך נהנים לזלזל בה בעצמנו בכל פוסט, כותרת ואמירה. שוב, לנו מותר, לזהבי אסור.
זיכרון גורלי
במשך חודשים ארוכים, אם לא שנים ארוכות, זכתה הנבחרת שלנו לבוז גדול. הפכו אותה לבדיחה. בצדק. אחרי הכל, פני הנבחרת כפני הכדורגל בארץ: כושל. והנה, שני ניצחונות בתוספת משחק אימון מול חובבי ציון מגוואטמלה, הפכו את הנבחרת לדבר החם בביצה. פתאום יש כדורגל בארץ. פתאום יש ציפייה.
כאלה אנחנו, נעים מצד לצד במהירות האור. אנחנו גם נוטים לשכוח מהר מאוד. לטוב ולרע. וכך, כמו שלא היינו צריכים את זהבי אחרי אלבניה, בא המשחק המצחיק מול החבר'ה ממרכז אמריקה והחזיר את מספר 7 לקדמת הבמה. למאני טיים שהוא כל כך אוהב. היום בערב יעלה זהבי לדשא בסקוטלנד במטרה להשיג עם הנבחרת את המקום הראשון בבית. סביר להניח שאם נצליח יפרגנו לו ולהרצוג, אם ניכשל יגידו שזה בגללו ובגלל זהבי. שהאוסטרי לא היה צריך להזמין אותו והחלוץ הרס את מה שבנו כאן בלעדיו.
כאלה אנחנו, אין אפור, הכל שחור או לבן. והכל גם בדיעבד. לכן אני מציע לזהבי, בדיוק כמו הצפרדע בפתיח, להפסיק לשמוע את מה שיש לנו לומר, לפרש את סימני הידיים כקריאות עידוד, להתמקד בדבר שהוא הכי טוב בו (כדורגל) ולהקפיץ אותנו מתחתית הבור למקום הראשון. אני מאמין בו, בדיוק כמו שהתחלתי להאמין במוצרים הסינים.
