בימים האחרונים אנחנו עדים להסתה פרועה של כלי התקשורת כנגד המוצר הזה שנקרא: "נבחרת ישראל". התחרות היא מי יפרק יותר את נבחרת ישראל, מי יהיה אלים יותר ומי ישתמש במטאפורות מעליבות יותר? כבר איבדנו מזמן את הגבול הדק, שבין ההסתה הפרועה הזו לבין הטוקביקסטים שמגיבים, כשמשם הדרך לשריקות הבוז באצטדיון אל עבר ערן זהבי היא קצרה מאוד.
אנשים מגיעים למשחקי הנבחרת אחרי שקראו, שמעו וצפו בביקורות, ומשם הם מביאים את התסכול למגרש. הביקורות שנשמעות השכם וערב מוסוות תחת אמירה של "אני אוהב את נבחרת ישראל והכל בא מתוך אהבה", אבל בביקורת ירדת כל כך נמוך, פירקת בבוטות והרגת את הנבחרת, אז איך בדיוק אתה אוהב ודואג למישהו שהרגת אותו? איך בדיוק הגענו לרמת השנאה הזו כלפי הנבחרת? מאיפה מגיע כל הרעל הזה? אם המוצר הזה שנקרא נבחרת ישראל כל כך כושל, ועוד מלכתחילה אין ציפיות ממנו, אז למה אותם מבקרים מופתעים שישראל לא מצליחה? מה כבר יכולה להיות האכזבה? המיקום? כן, כיום מיקום הנבחרת נע בין דרג 3 ל-4. אלבניה הייתה ביורו האחרון, לא אנחנו, להם יש שבעה נציגים בחמש ליגות הבכירות, לעומת אחד בלבד לנו.
בקמפיין הקודם הייתה זו בוסניה שהשיגה אותנו בדירוג וסיימה במקום השלישי. לצערי, עדיין אין אצלנו שחקנים כמו אדין דז'קו ומירלם פיאניץ'. כאשר התמודדנו בקמפיין הקודם מול ווילס, נבחרת שעלתה לחצי גמר היורו ומולנו התמודדו 10 שחקני פרמייר ליג/שיפ ועוד כוכב מריאל מדריד, אז בואו תסבירו לי למה נבחרת ישראל אמורה לנצח אותה? למה לנפח את הבלון הזה שנקרא נבחרת ישראל רק כדי שניתן יהיה לפוצץ אותו ברעש גדול? מספיק כבר עם הביקורת שכביכול באה מאהבה, אני לא קונה את זה.
יש להעביר ביקורת וזו אפילו חובה. ביקורת היא לגיטימית ומביקורת עניינית אף ניתן ללמוד. גם אני למדתי מההפסד בבית לווילס, כאשר בההתמודדות בחוץ מול 60 אלף ווילשים, סיימנו בתיקו שנבע מהתובנות שמההפסד הראשון. למרות שהיה מי מבין השחקנים (ערן זהבי) שלא בדיוק אהבו את השיטה וסגנון המשחק, דווקא המנהל המקצועי שלו באותם ימים (ג'ורדי קרויף) ידע להעריך את התוצאה כשאמר לי: "Excellent result".
מכאן אני שואל אתכם השחקנים, אלו שקראתי להם 'דור האישיות', האומנם? אתם צריכים להגיע לנבחרת מתוך לכידות ומנהיגות, ללא פוזה, בלי מניירות של כוכבים ואין קשר אם אתם בהרכב או על הספסל. כמאמן, כיבדתי כל דעה של שחקן כזה או אחר, ולזכותו של זהבי ייאמר שהוא עשה את המוטל עליו גם במשחק המדובר נגד ווילס. זהבי השאיר לב גדול במשחק, וזה בדיוק העניין: מאיפה נובעת היהירות הזו שלנו?
אין לנו היום אף ליגיונר שהוא מנהיג בקבוצה שלו, שנמצא במעמד שהיה לחיים רביבו בסלטה ויגו או בפנרבחצ'ה, ליוסי בניון בווסטהאם ובראסינג סאנטנדר או לדודו אוואט במאיורקה, מה כן יש לנו? שחקן אחד, תומר חמד, שהוא היחיד שמשחק בליגה בכירה, לעומת שבעה נציגים שיש לאלבניה, ושניים שיש למקדוניה.
כל היתר, לא משחקים בליגות בכירות, וככה קשה להצליח. מאותה סיבה, ההתנהלות של השחקנים שמקבלים זימון חייבת להיות אחרת. ברגע שאין לך כוכבים, אתה צריך משחק קבוצתי, לב גדול, נתינה ולהסתכל על המציאות בגובה עיניים. רק כך הופכים את השלם לגדול מסך חלקיו.
מי שאחראי להפוך את החבורה ליחידה הוא המאמן. אין בעיה שהשחקנים לא יאהבו את האיש שעומד על הקווים, אבל השחקנים חייבים לרעוד ממנו. המאמן צריך להנהיג דיקטטורה, הכבוד כלפיו היא הבסיס של מאמן נבחרת ישראל. שחקנים שמקבלים זימון צריכים לנשק את האדמה עליה הם דורכים. הדמוקרטיה בה כל שחקן מביע ביקורת ואת עמדותיו דרך הרשתות החברתיות, פשוט לא יכולה לעבוד.
כשאנחנו נחותים, עלינו להסתכל על המציאות בעיניים ולהתנהל בהתאם. וכן, אנחנו נחותים מאיטליה, ספרד ואלבניה. אנחנו ברמה של מקדוניה, ויש לנו עליונות רק על ליכטנשטיין. רק מתוך ההכרה הזו צריך להגיע להתמודדויות: להכיר במעמדנו, ולהיערך בהתאם. המעמד שלנו הוא הליגה שלנו, אותו פרשן שצועק בקולי קולות: "יא ווארדי", בגול של מהראן ראדי שוכח שלקשר ב"ש היה טווח של למעלה מ-5 מטרים, שמשם אפשר להניף את הרגל (מה שאין לו בנבחרת) ושמולו ניצב צחי גיגי, ולא דויד דה חאה או ג'יג'י בופון.
יש מי שיזכירו את ההצלחה של הקבוצות באירופה, כדוגמא לכך שאפשר אחרת, אבל מה לעשות שבלי וינסנט אניימה ודאגלס דה סילבה, הפועל ת"א לא הייתה מגיעה לליגת האלופות, בלי יעקובו, רוסו, פראליה וז'וטא, מכבי חיפה לא הייתה מנצחת את יונייטד, וב"ש בלי היכולת של ויטור, וואקמה ואוגו, זו לא אותה קבוצה.
לקהל אני יכול להגיד, אף אחד לא ממתין לנו מעבר לים. זו המדינה שלנו, זו הנבחרת שלנו, אין לנו מדינה אחרת וגם לא נבחרת אחרת. בואו מאהבה. מלחמות, קשיי יום ובעיות כלכליות יש לנו מספיק, כדורגל הוא אהבה של כולנו, ואנחנו, כולנו, צריכים לבוא לנבחרת הזו כשכולנו מלוכדים ואוהבים אותה, גם אם קשה כמו בימים כמו אלה.
