1. בסופו של דבר, התמונה בסיום תהיה חזקה יותר מכל הלהג. מכל אלפי המילים, גם של הטור שאתם קוראים עכשיו. לכולנו יהיו את הספקות, ולכל הספקות בוודאי שיש מקום, אבל הנצח יאסוף אליו רק את התמונות הללו. את דניאל פרץ עוצר שלושה כדורים, את בלומפילד עף לשמיים, את הנבחרת הצעירה רושמת הישג שכמותו רשמה רק עוד פעמיים בהיסטוריה (ואנחנו אוטוטו סוגרים שלושים שנה באירופה, מי סופר). בספורט, רגע חזק שווה יותר מהתוצאה הסופית.
כולם זוכרים את הגול של יניב קטן באולד טראפורד, הרבה יותר מה-5:2 שמכבי חיפה ספגה מול מנצ'סטר יונייטד. כולם יזכרו לנצח את הגול של צ'ארון שרי מול פאריס סאן ז'רמן, הרבה יותר ממה שמישהו יזכור שאותה מכבי חיפה הפסידה 3:1 במשחק הזה. ועל אותו משקל, כולם יזכרו את דניאל פרץ נותן את הצגת חייו, הרבה יותר מאשר את שאר חלקיו של ליל אמש בבלומפילד.
וזה היה לילה מורכב. לילה שבו קרו דברים נשגבים, ודברים הרבה פחות נעימים; לילה שבו הכדורגל הישראלי הציג - בו זמנית - את הצדדים היפים שלו ואת הצדדים השליליים שלו. כמו תמיד, בעת ובעונה אחת. אבל לפעמים, הזיכרון הקולקטיבי הוא לא רק זועם וזועף, אלא גם חומל. בסופו של דבר, הוא יזכור את הטוב מה-27 בספטמבר, 2022. להתראות בחמש גולד, וביוטיוב הקרוב לביתכם.
2. אוסקר גלוך הוא המוצר החם ביותר שיש לכדורגל הישראלי להציע. ולא בכדי; כבר הרבה זמן שלא צמח בכדורגל שלנו מישהו שמסוגל להסעיר את הנפש כמוהו. לרתק אותך למסך, להרגיש - בכל נגיעה בכדור - שהוא האדון של עצמו. לא משנה מול איזו רמה - זו יכולה להיות נבחרת אנגליה עד גיל 19 או מכבי חיפה, הפועל חדרה או אריס סלוניקי, מבוגרים או צעירים, הוא תמיד ייתן את הרמה שלו. תמיד יותיר חותם, ותמיד יבצע את הפעולה החכמה ביותר האפשרית.
אבל סביב היכולת הנהדרת של גלוך (שהיה יצרני ואיכותי גם בערב פחות טוב, כמו אתמול), מגיע גם תמרור אזהרה מסוים. כי יש חשש אמיתי שהפריט החם שנקרא גלוך עלול לסבול משימוש יתר: בתחילת הקיץ, הוא היה עם נבחרת הנוער; אתמול, הוא שיחק עם הנבחרת הצעירה; באופן טבעי, מדברים עליו גם בנבחרת הבוגרת. נראה שחוץ מנבחרת הוותיקים, נבחרת האמנים ונבחרת "המפלצות" מספייס ג'אם, כל נבחרת כבר שמה עליו את ידיה.
הדברים יכולים להגיע לכדי אבסורד של ממש; קחו, למשל, את הקיץ הבא. אליפות העולם עד גיל 20 (ה"מונדיאליטו") מתחילה ב-20 במאי, ונגמרת ב-11 ביוני. בין ה-16 וה-20 ביוני נבחרת ישראל הבוגרת מתכנסת כדי לשחק במוקדמות היורו. יום למחרת, ב-21 ביוני, מתחילה אליפות אירופה עד גיל 21, שתיגמר ב-8 ביולי. תיאורטית, זה פרק זמן של כמעט חודשיים שבו גלוך (לכאורה) אמור להיות זמין לכל שלוש הנבחרות.
וכדי להקדים מראש את המאבק שבוודאי צפוי בין מאמן הצעירה, לוזון; מאמן הנוער, אופיר חיים ומאמן הבוגרת, חזן - הנה הצעה ממני הקטן: הכדורגל הישראלי צריך לקבל את ההחלטה הלא מתגמלת, אבל הנכונה, ולקבוע שאוסקר גלוך הוא שחקן נבחרת ישראל הבוגרת. רק שם. הוא בוודאי ראוי למעמד הזה, ואצל שחקנים מקבילים אליו בעולם אין שאלה בכלל.
כי הנבחרות הצעירות הן דבר חשוב, ומשמח, וכולנו התרגשנו עם נבחרת הנוער בקיץ. אין דבר יותר יפה בספורט מלראות ילדים שצומחים אצלך ומגיעים לפרקם. אבל במדינת כדורגל נורמלית, מדובר בנבחרות פיתוח - נבחרות שהתפקיד שלהן הוא לבנות שחקנים לנבחרת הבוגרת, לצד ההישגיות הטבעית. גלוך חשוב לנבחרת ישראל הבוגרת, והוא צריך להיות חלק ממנה בקמפיין הבא. והנבחרות האחרות? הן תצטרכנה ללמוד להסתדר, ולתת את הצ'אנס לכוכבים חדשים שיזרחו במקומו. ככה זה עובד.
3. תסלחו לי שאני לא רוצה לדבר על הסטירה. מספיק אנשים ידברו עליה מלבדי. מדובר באירוע מאוד לא נעים, לדעתי אפילו כזה שצריך לגרום להתאחדות לכדורגל לחשוב מחדש מבחינה ערכית על התפקיד שלו כמאמן לאומי (אם המילה "ערכים" עוד קיימת אצלם, אחרי שזימנו את עומר אצילי), אבל עם כל הכבוד - הוא לא הסיפור האמיתי. כי הסיפור האמיתי הוא שגיא לוזון לא צריך להיות מאמן הנבחרת הצעירה, מסיבות רבות אחרות.
העיקרית שבהן היא שבסופו של דבר - מבחן התוצאה הוא חשוב, אבל הוא לא חזות הכל. לא לרעה (לא תמיד הפסד פירושו חריצת דין), אבל גם לא לטובה. כן, במבחן התוצאה נבחרת ישראל עד גיל 21 העפילה לאליפות אירופה. אבל האמת היא שברוב המשחק מול אירלנד, היא היתה רחוקה מלממש את הפוטנציאל הגלום בה. מסגל שחקנים עתיר כישרון ואיכויות, קיבלנו נבחרת שמאבדת את עצמה לדעת על המגרש.
וכאן צריך לזכור: לוזון קיבל את כל מה שמאמן חולם עליו. דניאל פרץ הוא, לכל בר דעת, שחקן נבחרת בוגרת בהכשרתו - אבל הוא נשאר בצעירה, לטובת המשימה הקדושה של הגעה ליורו הצעירות. אוסקר גלוך, לדעת רבים (אפשר להניח שגם לדעתו של אלון חזן), שווה בוגרת; אבל הוא הוקפץ מהנוער דווקא לצעירה, כדי להגיע אל הארץ המובטחת. שיא השיאים הגיע עכשיו, עם משחק הגומלין, כאשר לוזון "שלף" שלושה (!) שחקני הרכב מהמשחק במוצ"ש נגד אלבניה, ששיחקו אצלו: עבדה, קארצב וליידנר.
אתמול שיחקה הנבחרת הבוגרת והנבחרת הצעירה, כמעט באותה השעה. הנבחרת הבוגרת היתה חולמת שיהיה לה את ההרכב הפותח שגיא לוזון עלה איתו אתמול.
במילים אחרות, כל המערכת וכל הכדורגל הישראלי הוכפפו לטובת המשימה של הגעה לאליפות אירופה עד גיל 21. אני יכול להטיל ספק לגבי חשיבות המשימה לכדורגל שלנו בטווח הארוך, אבל אני לא משנה; זו ההחלטה שהתקבלה. ואחרי כל המאמץ הזה, של כל הגורמים המעורבים, גיא לוזון הצליח להוציא 0:0 מבאס ולהיעזר בתצוגת על של השוער שלו כדי לעלות, על חשבון נבחרת נחותה ממנו.
מאמן נמדד ביכולת להוציא את המקסימום מחומר השחקנים שיש לו. לקחת חבורה של שחקנים, ולעשות מהם שלם שגדול מסכום חלקיו. גיא לוזון הוציא ממנה את המינימום הנדרש. אולי אפילו פחות מזה. ועם כל הכבוד לסטירה, בגלל זה - ההתאחדות צריכה לחשוב מחדש מי האיש שיוביל אותה ליורו הצעירות בקיץ הבא.
