כדורגל בלי הגנות יכול להיות לפעמים משחק נחמד. זה נגמר 5-2 ויכול היה להיגמר גם 8-8. ישראל 2021 היא נבחרת התקפית מפוצצת בכישרון, ובערן זהבי אחד. עם קצת הומור, אחרי חמישה שערים בשלושה ימים, הוא יכול היה להפנות היום מבט מחויך אל עבר האווירון שמוט הכנף ולומר לו: "אלון ידידי, אין לי מה להוכיח והוכחתי את זה היום על המגרש". עוד נחזור לשם, לעימות הכי ישראלי מאז מלחמות הבוץ בין ירדנה לעופרה.
ישראל ניצחה כי היא באה מאהבה. וגם קצת כי אוסטריה הצליחה לבעוט מאתיים פעמים לשער ולהבקיע רק שניים. הרגע הכי חשוב במשחק היה שניה אחרי ה-2:3, שהריח כמו פרומו לשוויון. מנור סולומון לוקח את כדור וטס קדימה כדי לומר משהו אחרי למחשבי הקיצין. זה נגמר בלי גול, רק כדי שבהתקפת ההמשך יבקיע שון ויסמן את השער לתקציר השבועי של פיפ"א. וייסמן וסולומון הם לא רק כשרונות. הם שחקנים שבאים מאהבה. משהו שהיה חסר להרבה נבחרות בהרבה מאוד שנים.
ומכיוון שישראל באה מאהבה, קולות השנאה, הטמטום והגזענות ביציע ובקרב אי אלו פרשנים ומגישים, לא יכולים היו לקלקל. מואנס דאבור, כמו עוד אין ספור שחקנים ערבים בכחול לבן, לא שרים את ההמנון אבל נותנים את הלב ונלחמים בשביל התקווה שהיא בת שנות 52 כבר. יש כאלה שחושבים שערבי כובש הוא ערבי יפה רק כשהוא שותק. מונס דיבר, התנצל אם פגע, הסביר וחזר לתת את הנשמה. שימשיכו מחרחרי השנאה לשרוק ולשנוא. אתמול בסמי עופר, ומי יתן שמכאן ועד עולם, הם הפסידו והאהבה ניצחה.
ועכשיו דנמרק. שוב דנמרק. כמו אז, לפני 22 שנה, אחרי ה-0:5 ההוא על אוסטריה. זוכרים. בטח זוכרים. זוכרים שזה נגמר בתבוסה ספורטיבית במגרש ועם נערות ליווי במלון. נערות לא יהיו הפעם. בקשר לתבוסה, עוד נראה. חוזר למה שכתבתי בהתחלה. כדורגל בלי הגנות הוא לפעמים נחמד. לפעמים. ביום שלישי, בפרקה של קופנהגן, נצטרך גם בלמים מאופסים והגנה מתפקדת. זהבי לבדו לא יספיק. גם לא מנור סולומון.
הבנתי שווילי אמר לפני המשחק שלא חייבים לנצח בו. אני אף פעם לא יודע אם החזות העייפה ומורידת הציפיות של האוסטרי היא משחק או אמת. מזל שיש את זהבי, שנתן למילה "ווינר" משמעות חדשה. מה שמחזיר אותנו לסיום לעניין המשעשע הזה מול אלון מזרחי.
ברור לי ולכם שזהבי מסבסב ומסחרר את מזרחי בדרכו לרשת, לעוד גול אחד, כאילו היה בלם של הפועל תל אביב בעוד דרבי מועד לפורענות. מצד שני, בעוד 2 גולים, אולי כבר מול דנמרק, הוא עוקף גם את מוטל`ה. את מוטלה שפיגלר, האיש, האגדה והפה שרוקד כמו פרפר ועוקץ כמו דבורה. וכשמוטלה – "הייתי כמו פלה, מסי ורונאלדו, רק בעברית" – יפתח את הפה על ערן, יהיה לנו כאן מונדיאל אמיתי.
