"היא - באה השמש
וזה סימן שכבר מאוחר
היא - באה השמש
כבר לא אתמול ועוד לא מחר..."
כשאתה אוהד של נבחרת ישראל, אתה רגיל לארעיות. לידיעה שמה שיש היום, לא בטוח שיהיה מחר, ועל הישגים ארוכי טווח בכלל אין על מה לדבר. ולכן החלטתי בהזדמנות (אולטרה) חגיגית זו לוותר מראש: תמונת הסיכויים פחות חשובה. כן, ברור שגם למשחק בפארקן בעוד יומיים רוטנשטיינר והשחקנים שלו יעלו כדי לנצח, וברור שהמטרה הסופית צריכה להיות עלייה לטורניר גדול - אבל לי מתחשק עכשיו לטרוף את המשחק הזה, את הלילה המתוק הזה של ה-4 בספטמבר, עד העצם. לשתות מהבאר, עד שייצאו לי מים מהאוזניים. אכול ושתה, כי מחרתיים דנמרק.
ואת ה-2:5 הזה של נבחרת ישראל מותר, וצריך, לקחת עמוק עמוק לריאות. כי זו היתה תצוגת תכלית התקפית שלא נראתה כבר המון זמן. על ההגנה יש מה להגיד (ועוד נגיד למכביר), אבל החלק הקדמי בכחול לבן התגלה הלילה במלוא הדרו: ערן זהבי כמובן מעל כולם (עליו באמת נאמר כבר הכל), אבל גם מנור סולומון במשחק יוצא דופן (סולומון לא כובש הרבה בנבחרת, אבל כל גול נכנס ישר לפנתיאון), מואנס דאבור שהתגבר על שריקות הבוז עם שער משלו - ואפילו שון וייסמן שאחרי דקה כבש.
כשמוסיפים לזה נדבכים כמו דולב חזיזה שעלה מהספסל עם בישול, או ליאל עבדה שלא שותף היום - אבל היה מצוין בטורשאבן, מגלים עומק התקפי שלא זכור מאז הימים העליזים של שלמה שרף. לא עוד בניון אחד, או חמד אחד, או זהבי אחד מעל כולם. התקפה ישראלית מלאה, שכמעט כל אחד יכול לשחק בה תפקיד ולתת גול. חלום.
וכמו נבחרת ישראל שחלמנו עליה - כמעט כל שחקן הוא סיפור: אופיר מרציאנו שפתח את המשחק לא משהו אבל השתפר בחדות לתצוגת שיא בין הקורות, אלי דסה שלא הפסיק לתמוך בהתקפה ונתן תצוגה אופיינית, סאן מנחם בהופעה שמזכירה את משחקי הליגה שלו בסמי עופר, מוחמד אבו פאני שהעלה עוד קצת את המניות שלו במכבי חיפה (ועוד קצת אגלי זיעה על המצח של יענקל'ה שחר)... אפשר להמשיך ככה עד מחר. אפשר לבקר רבות את ווילי רוטנשטיינר (ויש על מה), אבל לזכותו צריך לתת את היכולת לבנות נבחרת ישראלית חזקה, שכשהיא מחוברת - רואים את זה על המגרש. ראינו את זה הלילה.
אבל גם מעבר לזווית הפטריוטית, זה היה פשוט משחק כדורגל מטורף. מקרי, הזוי, חלומי (אם אתה ישראלי) או סיוטי (אם אתה אוסטרי). אם פעם באו בטענות למאמני הנבחרת השונים על שמרנות או זהירות יתר, הרי שהמשחק הזה היה ההפך הגמור משמרנות - בלגן מוחלט בהגנה, כולל המון דקות של חרדה ממש (כי כמו שכבשת חמישה, בקלות יכולת לספוג חמישה).
אבל גם מול חוסר היציבות הזה, היתה לרוטנשטיינר תשובה נהדרת: לא התבייש להוציא את איתן טיבי (שהיה מתחת לרמתו הרגילה) במחצית ולהכניס את דן גלזר, ומיד לאחר הגול המלחיץ (תרתי משמע) של ארנאוטוביץ' - לא חיכה והכניס גם את וייסמן וגם את אבו פאני, בשינוי שבעצם הבטיח את שלוש הנקודות לנבחרת הישראלית - שלוש נקודות שלא היו לה ביד בכלל, עד הגול הרביעי.
נבחרת ישראל ממשיכה, בתהליך שלה, לא רק לייצר נבחרת כדורגל טובה יותר - אלא להציע מודל אחר לישראליות. בתוך תקופה מפלגת, עמוסה בוויכוחים, עם רשתות חברתיות שרק מעמיקות את הקרע, עם פוליטיקאים ציניים שכל הזמן מנסים לתפוס טרמפ - באמצע החיים, מופיעה לפניך נבחרת ישראלית שבה יהודים וערבים משחקים ביחד ובדיוק כמו במשחק הזה: נופלים וקמים, מתרסקים ומתעלים - ומגיעים לניצחונות מרגשים, כמו שלא ידענו המון שנים. אם פעם האויב הגדול של נבחרת ישראל היתה האדישות, הרי שהיום - לטוב ולרע - אי אפשר להיות אדיש אליה.
לא קל לאהוב את ווילי רוטנשטיינר. גם כותב שורות אלה ביקר את ההחלטה למנות אותו, כאשר החליף את אנדי הרצוג. הוא דמות לא פשוטה לעיכול, ובכל זאת, אי אפשר שלא להסתכל על הנבחרת הזאת ולשייך אותה גם אליו. ואם בעבר הקושי הגדול שלו היה ההיצמדות לשיטה, הסיסטמה שהיתה חזקה מהכל - הפעם הוא ידע גם לשנות, גם לשלוף ולקבל מהמחליפים שלו את המיטב (גלזר בחצי בישול לוייסמן, וייסמן עם שער, חזיזה עם בישול, אבו פאני בניהול גדול במרכז השדה ואפילו דוידזאדה שרשם כמה ביצועים יפים). זה היה, גם, הלילה שלו.
טוב ורע ביחד, מעורבבים בלי יכולת הפרדה. מה יותר ישראלי מזה?
"וכשאפתח את הדלת,
ואסתכל על הכל,
הכל נראה כמו שמיים,
מה שיותר עמוק - יותר כחול".
(שלום חנוך)
