אתחיל ברשותכם מהסוף. אבל רגע אחד לפני כן, כדאי שתעמדו, כי זה ישאיר אתכם אדישים. ועכשיו ל"בשורה": אנחנו לא כל כך טובים בכדורגל. ואם בכדורגל אנחנו רק "לא כל כך טובים", הרי שבניהול-כדורגל אנחנו גרועים ברמה-עולמית. ואם כל העסק הוא גם ככה חצי-בצחוק, מה יהיה נכון יותר ממינויו של אייל ברקוביץ' למאמנה של נבחרת ישראל? ובכן, אולי מינוי של "שוקו" מ"בובה של לילה", אבל זה באמת פחות ריאלי. אז עד שאלי בן דוד יעשה הסבת מקצוע, נישאר "מקצועיים": תנו לאייל ברקוביץ' לנצח. או לפחות לעשות שמח.
אני שומע את הדעות נגד מינויו של ברקוביץ'. נכון, הוא לא אימן יום אחד בחייו ונכון, הוא אחראי לכמה וכמה (ועוד כמה...) התבטאויות שנויות במחלוקת (במקרה הטוב). אבל הנה עוד דבר נכון, לצער כולנו: מכירים את הקלישאה הזו שאומרת "גם עם פפ גווארדיולה או ז'וזה מוריניו לא היינו מגיעים לשום מקום"? ובכן, זה הקטע עם קלישאות: הן אולי מאוסות, אבל מדויקות להפליא. נבחרת ישראל לא הולכת לשום מקום בעתיד הנראה לעין - לא בימים שבהם אנשים מפוקפקים כאלה ואחרים נמצאים בתפקידי מפתח, גם אם רק "מאחורי הקלעים". אז תגידו, מה כבר נשאר לנו להפסיד? אנחנו הרי נפסיד גם ככה!
בעיה מרכזית נוספת של נבחרת ישראל - מעבר לזה שבכדורגל היא הרבה פחות טובה מרוב יריבותיה - היא העובדה שאם הייתה "תיק פלילי", היא כבר הייתה נסגרת מזמן בשל חוסר עניין לציבור. ברצינות, מתי בפעם האחרונה חשתם באזז ב"רחוב הספורטיבי" לפני משחק של הנבחרת? האם זה רק אני, שגדלתי לנבחרת הנהדרת של שלמה שרף בשנות התשעים, שהפכתי ציני ואדיש עם השנים? לא נראה לי. בסופו של דבר, זו האמת הכואבת: מלבד אולי ערן זהבי אחד, בנבחרת ישראל של 2020 אין דמויות להיסחף אחריהן. אין ברקוביץ', אין אוחנה, אין בנין ועוד ועוד. וזה, לצד העובדה שגם היכולת לא שם, הפכו את נבחרת ישראל, לפחות בעיניי (אני די בטוח שאני לא היחיד), לכדור שינה.
עם אייל ברקוביץ' על הקווים, ובכן, לפחות יהיה קצת אקשן. הוא לא יערבב במסיבות העיתונאים, אנשים יחכו למוצא פיו בכל מצב ויהיה באזז תמידי סביב נבחרת ישראל - כי זה הקסם של "הקוסם": אפשר לא לאהוב אותו, אבל אי אפשר להתעלם. חוצמזה, גם ברמה המקצועית עשוי להיווצר שיפור מסוים, שכן אולי השחקנים ישחקו בשבילו (כי הוא "משלהם" ולא עוד אחד הבלנדרים). ועכשיו אולי תגידו שנבחרת ישראל היא לא "תכנית ריאליטי", שהתפקיד שלה הוא לא לייצר רייטינג. יש בזה מן האמת. אז מה? היא גם לא הישגית, ואין לה את הכלים להיות כזאת (זוכרים את הפתיח?).
לא, תיקון לכדורגל הישראלי לא יקרה דרך מינוי מאמן "ראוי יותר" לנבחרת. הבעיות של הכדורגל הישראלי הן עמוקות הרבה יותר. בעוד מדינות כמו איסלנד, פינלנד ורבות אחרות לא מפסיקות להתקדם, אנחנו לא מפסיקים ללכת אחורה. תחשבו על זה: למעט הנבחרות החובבניות סטייל סן מרינו וליכטנשטיין, האם ישראל בכלל טובה מאיזושהי נבחרת באירופה? האם אפשר להגיד באופן חד משמעי שהיא עדיפה על "כולה" בלארוס או ליטא לדוגמא? התשובה היא לא.
וההתקדמות של אותן מדינות רבות לא הגיעה כי פתאום צמחו להם 11 "ליונל מסים" באיסלנד או בוויילס. זה לא המצב. ההתקדמות מגיעה בזכות אנשי מקצוע שמקבלים החלטות, בזכות תכנית ארוכת טווח, בזכות סבלנות. לכאורה, תגידו, זה אפשרי גם פה - רק צריך לנסות, לא לוותר מראש. אבל בואו, כולנו יודעים שזה לא יקרה לעולם. כי זה אנחנו, הישראלים - שכונתיים, חלטוריסטים - וממש לא רק בספורט. עם תרבות של פריצות אנשי מפתח לכר הדשא ותוספת ציטוטים מבריקים כמו "יא בן אלף ז*", שינוי לא יהיה פה. ומכיוון שזה לא הולך להשתנות, אז אולי הגיע הזמן גם להפסיק לקחת את כל העסק הזה כל-כך ברצינות. ולכן, תנו לברקוביץ' לנצח. טוב, נו - לפחות לעשות שמח.
