הפוך. בפעם הראשונה בחיי החלטתי לעשות את זה הפוך. סוג של ניסוי. תורידו את החיוך, זה לא מה שאתם חושבים. בסך הכל התחלתי עם הפרשנות ורק אז עברתי לראות את משחק הנבחרת מול אלבניה.
הכותרות דיווחו על תמונות אסורות לצפייה, אז אחרי שהקשבתי לניתוחים של עם ישראל, התכוננתי נפשית, הכנתי שקית הקאה והנחתי רטייה בהישג יד, למקרה שלא אוכל לסבול את הזוועה, אבל רחמנא לצלן אפילו נהניתי.
זה לא היה משחק גדול של הנבחרת, אבל היה בו משהו אחר. החצי הראשון היה טוב, השני פחות, אבל בשורה התחתונה היה מה לראות. היתה התלהבות, ניסינו ללחוץ בחלק העליון ואפילו הגענו למספר מצבים מצוינים שאמורים להספיק אפילו לי ביום בינוני.
הרצוג עוד לא נחת וכבר שלחנו אותו חזרה הביתה. האוסטרי עוד לא העביר אימון, כבר קבענו שאין לו מושג בתחום. המאמן עוד לא סיים משחק וכבר כולנו יודעים מה תורתו.
נכון, גם לי היה חסר דיא סבע, גם לי נראה תמוה שניסו קפילוטו ועוד כמה שמות מעטרים את הרכב הנבחרת, אבל מה עם מאה ימי חסד? מה עם קמפיין שלם? מה עם פשוט לשתוק ולתת לו לאמן?
כמה יהירות, כמה שחצנות. כאילו אנחנו המצאנו את הכדורגל המודרני והוא הגיע אלינו ממדינת עולם שלישי. הבחור עוד לא נחת, עוד לא למד, עוד לא לימד וכבר השתמשנו בכל המילים הלא מחמיאות שיש לשפה העברית להציע.
חשבתי לעצמי איך הגענו למצב בו העם סולד מהנבחרת שלו ואז זה היכה בי. הניסוי עבד ואפילו יש לי מסקנות: הכל עניין של ציפיות. אנחנו כל הזמן מצפים לגדולות, מתאכזבים בהתאם ויורים לכל עבר. הכל גרוע - השחקנים, המאמן, הניהול ומזג האוויר.
אם רק פעם אחת באמת היינו באים בלי ציפיות, כמו שאני ניגשתי למשחק מול אלבניה, אולי לשם שינוי היינו יוצאים גדולים. מי יודע, אולי אפילו היינו נהנים. אני אומר שכדאי להתחיל כבר במשחק מול צפון אירלנד. אז היום בערב כשנבקש להיות לראש ולא לזנב, אני אסתפק בלהתחיל כזנב לאריות.
