דמיינו את הסיפור הבא: נבחרת ישראל מסיימת את המשחק מול מקדוניה בהפסד, ערן זהבי שומע את שריקות הבוז, לוחץ יד לנבחרת המנצחת, אוסף את שחקני המפסידה ומוביל אותם לעבר 10 אלף האנשים שהגיעו לתמוך בשביל להודות, אבל בעיקר בשביל לבקש מהם סליחה.
לאחר מכן, הוא ניגש לעמדת הראיונות בצורה שקטה וצנועה ולוקח אחריות מלאה על איך שהנבחרת שיחקה. חבל בשבילנו, האנשים הפשוטים, שהתסריט הזה לא קרה, אבל מצד שני מזל בשביל כמה מכובדים שערן זהבי הציל אותם.
מזל בשביל אלישע לוי, כי אחרת היה צריך לעמוד על המוקד (הרבה יותר ממה שעמד) ולהסביר את ההרכב המוזר והפחדני שהעלה למשחק. את חוסר השליטה שלו בשחקנים, חוסר ההשפעה שיש לו עליהם ואיך הצליח להתעלות על אלי גוטמן ולהצטייר כמאמן הלאומי המאכזב בתולדות הנבחרת. אחרי כל ההסברים שהיה צריך לספק, הוא גם היה צריך לענות על השאלה מאיפה הביטחון והאומץ לרמוז על הצורך בו בקדנציה שניה עם איך שהנבחרת שיחקה?
מזל בשביל ארז אדלשטיין, שערן זהבי השכיח את ההפסד לליטא ופתיחת היורובאסקט הגרועה. מזל בשבילו כי אחרת לא היה מצליח להסביר את הדיסוננס בין איך שהנבחרת שלו נראתה במשחקי ההכנה לעומת איך שהיא נראית בטורניר שהיא מארחת את עצמה.
מזל בשביל שחקני הנבחרת, שהביקורת ההולמת עליהם כמעט ולא נשמעה. שעידן הכסף הגדול, הרשתות החברתיות והתקשורת גרמו להם לאבד את זה ולחשוב שהם יותר חשובים ממה שהם באמת. מזל שזהבי השליך את סרט הקפטן בהפגנתיות כי אחרת כל אחד שהיה שותף למופע האימים שהתקיים בשבת היה צריך להתבייש בעצמו ולנסות להסביר למה זה מרגיש כאילו הם עושים לכולם טובה שהם לובשים את המדים הלאומיים. באמת תודה, ערן זהבי, שאתה מתנדב לנבחרת וטס 20 שעות כדי שכולנו נזכה לראות אותך משחק בשבילנו.
מזל בשביל עופר עיני וכל העסקנים, ששוב מתעסקים בלהשעות שחקן כזו אחר במקום להתעסק בדברים החשובים באמת. במקום להבין שהתדמית שהם בעצמם יצרו לנבחרת היא שכונתית, עצלנית, מזלזלת ומעוררת רחמים. מזל שאחרי כל משחק של הנבחרת יש כל פעם שחקן אחר שמושך אש כי אחרת הם היו צריכים למצוא פתרונות לחנך את דור העתיד למקצוענות, צניעות ושזו זכות ללבוש את המדים הכחולים-לבנים – דבר שהם כנראה לא מסוגלים לעשות.
ערן זהבי עשה שירות טוב לכל אותם אנשים, שרוצים לטאטא את הבעיות האמיתיות של הנבחרת והכדורגל הישראלי, והאמת, שגם לכולנו כי זהבי הראה את הפנים האמתיות של הענף הזה, והפנים האלה הן מכוערות ומקומטות שדורשות מתיחה אמתית. עכשיו אין כבר לאן לברוח, הגיע הזמן להתמודד. הבעיה האמיתית מתחילה כשמקימים וועדת איתור למינוי המאמן הלאומי ואפילו לא מחכים לסוף הקמפיין בשביל להתחיל לדבר על החלפתו.
הבעיה האמיתית מתחילה שנותנים לכל ילד שעוד לא קרע זוג נעליים להרגיש כוכב כי דיברו עליו בתקשורת או שילמו עליו סכום כסף נכבד, שנותנים להם במה וכבוד יותר מספורטאים אמיתיים. לא תראו את שגיא מוקי, שמרוויח הרבה פחות, מפספס הזדמנות לייצג את המדינה שלו גם אם זה אומר לעלות לקרב עם פריצת דיסק, אבל כן תראו שחקני כדורגל נכנעים לפציעה כשמדובר במשחק פחות זוהר, שנופל על פגרת הקיץ שלהם.
הבעיה האמיתית מתחילה שנותנים לשחקן שהוא סמל הפרובוקטיביות לענוד את סרט הקפטן להיות הפנים של הנבחרת ולהוות דוגמא לילדים הקטנים שחולמים להיות כמוהו. הפרישה של ערן זהבי בעצמו מהנבחרת הצילה בפעם השנייה את העומדים בראשה, כי הרי ברור שלא היה להם את האומץ לעשות את זה בעצמם. אבל לא רק אותם הוא הציל, הוא הציל את כולנו - מעצמו.
הוא הציל אותנו מהמשטר הדיקטטורי שחייב את כולם לסגוד לו, מפולחן האישיות שבנה לעצמו, מהדוגמא הרעה שנתן לילדים שלנו. הוא הראה לכולנו שלא באמת אכפת לו מהנבחרת או מהמדינה שלו, הוא הראה לכולנו שאחריות הוא לא יודע לקחת ושהוא לא מסוגל לקבל ביקורת. הוא הראה לכולנו שקפטן – הוא לא ראוי להיות.
אל תיכנעו למניפולציה של ערן זהבי. אל תשתפו פעולה עם הניסיון שלו לגרום לכולם להתחנן אליו שיחזור כאילו היה ליאו מסי בארגנטינה. הוא לא ראוי לזה, הוא לא ראוי לכבוד הזה, ובטח שהוא לא ראוי לכם. אומרים ש"תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר", ונדמה שהעלטה השתלטה על הנבחרת ישראל וכעת הגיע הזמן להסיר אותה. עכשיו זה הזמן של הנבחרת ושל כל מי שאוהב אותה לקחת צעד אחורה, לעבוד קשה ולנסות בכל הכוח לשנות את התדמית השכונתית שיצרה לעצמה. עכשיו זה הזמן לנקות את כל הלכלוך, שהצטבר בה ולהחזיר את האמון של הקהל הישראלי בה.
עכשיו זה הזמן של הנבחרת להבין שלקהל זה כבר בכלל לא משנה אם תעפיל לטורניר גדול או תנצח, הוא רק רוצה להרגיש שוב שכל מי שמשחק בה לובש את המדים בזכות ולא בחסד, ובטח לא עושה לאף אחד טובה.
