עשר שנים של התנתקות. עשר שנים של התפכחות. עשר שנים שהכדורגל האירופי האיץ קדימה ואנחנו הזדחלנו לאיטנו. בדיוק לפני עשור חווינו את מוקדמות מונדיאל 2006. זה היה קמפיין תחרותי בו התמודדנו מול נבחרות חזקות דוגמת צרפת, אירלנד ושווייץ, כשרק הפרש שערים העלה את שוייץ על חשבוננו. לא הפסדנו לאף אחת מהן, ושיחקנו כמו נבחרת שמודעת ליתרונות ולחסרונות שלה.
הקהל מילא את אצטדיון רמת גן בכל המשחקים הגדולים, והיה חלק בלתי נפרד מהזהות של הנבחרת. הרגשנו אותו והוא הרגיש אותנו. שלא נתבלבל, גם אז התקשורת ביקרה את הסגנון שלנו. היה קשה לקבל את זה שהנבחרת משחקת כדורגל יותר אפור ומחושב. היתה התעלמות גורפת מהעובדה שכוכבי כדורגל כמו אייל ברקוביץ, חיים רביבו, טל בנין, אלון חזן, אלון מזרחי, יוסי אבוקסיס ואחרים כבר אינם מלהטטים על המגרש. זה היה דור חד פעמי שהסגנון ההתקפי היה ה-DNA שלו.
אברהם גרנט עשה ריסטרט ועבר לשחק עם שלושה בלמים. הוא ידע שהנבחרות האחרות מהירות מאיתנו גם במחשבה וגם בביצוע ולכן דרש מרכז הגנה מעובה. בקישור שיחקו וואליד באדיר ועידן טל,שחקנים שידעו לנוע בקצב אירופי, ולהיכנס לקרבות מגע. את החופש הוא נתן בחלק הקידמי לאבי נמני וליוסי בניון, הכוכב האמיתי, שכל הנבחרת עבדה בשבילו רוב הזמן.
מאז לדעתי, הנבחרת איבדה את הזהות. היא לא ידעה אם להקשיב לרחשי הקהל, שדורש כדורגל התקפי, או להכיר במגבלות של השחקן הישראלי, ואני מתכוון בעיקר למישור ההגנתי. בעשור האחרון איבדנו את כל הנציגים שלנו בליגות הבכירות.
תומר חמד ואלמוג כהן הבליחו פה ושם, אבל איפה הימים בהם בניון וטל בן חיים הבלם היו שחקנים מובילים באנגליה ודודו שאוואט היה שוער ראשון בספרד? כיום, גם השחקנים הבכירים שלנו לא יכולים להתמודד לאורך זמן בליגות האלה כי הכדורגל האירופי התקדם בצורה מטאורית מבחינת האיכות, הקצב, העוצמה, המהירות המחשבה ועוד.
חוץ מזה, אם בעבר נבחרת ישראל היתה חלון הראווה לפני היציאה לאירופה עבור השחקנים, בעשור האחרון זה הפך לשירות מילואים. שחקנים יוצאים החוצה גם ללא הופעה אחת בנבחרת (ראו ערך עומר אצילי). אם פעם כל הופעה בנבחרת היתה יכולה לשנות קריירה, אז כיום שחקנים מגיעים כבר כליגיונרים או כבעלי חוזים גבוהים מאוד בישראל.
כל משחק פחות טוב של הנבחרת שמלווה בשחיטה תקשורתית וביקורת מהקהל, מצטבר בתוך הראש של השחקנים כמועקה, ויוצר עם הזמן סוג של נתק הדדי. תמיד יש לכל אחד את הפינה שמגוננת עליו, ואליה הוא חוזר אחרי כל אכזבה בנבחרת. כך יש הרגשה מצד הקהל שהשחקנים לא נותנים את האקסטרה ומצד השחקנים ההרגשה היא שהקהל לא באמת תומך כשקשה.
הנתק הזה הלך והחריף כשהקמפיין האחרון היה הקש ששבר את גב הגמל. מה שהתחיל עם שלושה נצחונות נהדרים הסתיים בכשלון צורב והפסד ביתי לקפריסין. דווקא כשקיבלנו מתנה בדמות מקום שלישי שהוביל לפליאוף, ההתפרקות היתה הכי גדולה.
בפעם הראשונה מזה שנים רבות, אנחנו מגיעים חסרי ציפיות להישגים בקמפיין, אולם אסור לשום ספורטאי להגיע ללא שאיפות. כל דבר אפשרי ביום נתון. אך במבט מבחוץ, כנראה שהיינו צריכים את הסטירה הזו. תרשו לי להמר שנסיים במקרה הטוב במקום השלישי בבית ובמקרה הרע, ייתכן שנגיע למקום הרביעי.
לדעתי, המטרה של אלישע לוי בקמפיין הזה היא קודם כל לבחור את השחקנים שיכולים להתעלות ביום נתון, כאלה שמסוגלים להתמודד פיזית עם הקצב האירופאי. המאמן יצטרך לצופף את החלק ההגנתי הפחות איכותי שלנו, ולחשוב מי מהשחקנים ההתקפים מסוגל לנצל או אפילו לייצר מצבים במינימום נגיעות.
צריך לנסות לחשוב איך ממקסמים את היכולות של ערן זהבי בנבחרת. לדוגמא: אם עומר אצילי משחק בימין ונכנס עם רגל שמאל לאמצע, אז לתרגל תנועה של זהבי לעומק מעבר להגנה באותו הזמן כי לאצילי יש את יכולת המסירה.
צריך ללמד איך משחקים נסוג ויוצאים מהר קדימה למתפרצות. אולי במשחקים מסוימים נצטרך לאמץ את שיטת שלושת הבלמים ולהשתמש במגינים תוקפים כמו אלי דסה מימין וטאלב טאוואטחה או קני סייף משמאל, ואז להפתיע מהקווים. צריך לייצר קישור אחורי חזק, שיודע לחלץ כדורים, שיודע להנהיג גם ברגעים קשים, ולא להעלם כמו בקמפיין הקודם.
בשורה התחתונה, אחרי הקמפיין האחרון, קיבלנו תמונת מראה לא פשוטה לגבי הכדורגל שלנו. מכאן התפקיד של אלישע לוי זה ללמוד דרך הקמפיין הזה מי בנוי להוביל את הנבחרת בעוד שנתיים, כדי שנתמודד מחדש על עלייה ליורו, מי מסוגל לתת יותר מעצמו תחת הלחץ הזה ולא לקרוס ואיזו שיטת משחק הכי מתאימה לנבחרת? הכי חשוב שהמאמן לא יהיה מקובע. כל עוד לא נייצר מלמטה סגנון לכדורגל הישראלי מגיל צעיר, אין לנו זכות לכפות על נבחרות אחרות טובות יותר את הסגנון שלנו, כי פשוט אין לנו אחד כזה.
