"הכספת נעולה
'תה לא יודע מה בראש שלה
הרולטה תסתובב
לך תדע מתי תשבור לך ת'לב"
(דני סנדרסון)
בסופו של דבר, משחקים של נבחרת ישראל של הימים האלה - מעידן האוסטרים ואילך, לכל הפחות - הם רכבת הרים. אם פעם, בתקופות גרנט או קשטן, באו בטענות לנבחרת על היותה "שמרנית" מדי, הגנתית, כזו שלא מייצרת אלא רק מתגוננת ותלויה בהברקות של יוסי בניון; הפעם רצה הגורל והלכנו על הקיצוניות השנייה. ישראל היא היום נבחרת שמסוגלת להבקיע מול כל יריב, אבל גם לספוג מול כל יריב (והדגש הוא על *כל* יריב. כולל הנבחרות הכי חלשות).
וצריך לומר את האמת: גם המשחק הזה בטיראנה, על אף הניצחון המשמח, בקלות יכול היה להיגמר בהפסד. ההגנה הישראלית עדיין חדירה מאוד, ואופיר מרציאנו (ששוב הוכיח למה, למרות כל הביקורות והטעויות בדרך, הוא עדיין האופציה הטובה ביותר בין הקורות) תפס יום והוציא כמה כדורים גורליים. בדיוק כמו שה-2:5 הגדול בקמפיין הקודם מול אוסטריה, מבחינת כמות המצבים ומה שהלך במגרש, היה יכול להיגמר גם 6:5 לאוסטרים. יהיו שיראו בזה משל על הכדורגל כולו, ועל הנטייה שלנו לנתח אותו יותר מדי. לדעתי זו תמונת הראי של נבחרת ישראל, 2022.
ואם את המשחק ההגנתי והרכות הבלתי נתפסת, בשלבים רבים מדי של המשחק, אפשר וצריך לשנות (למרות שבדקות הסיום, בניגוד להרגלנו בקודש, דווקא ידענו להתעלות הגנתית ולמנוע מהאלבנים להגיע למצבים של ממש), שוב הוכח שכנראה הנבחרת היא תבנית נוף דור השחקנים הזה: בפעם הראשונה אחרי הרבה זמן, סוד קסמה של הנבחרת הוא בעומק ההתקפי שלה.
על ליאל עבדה ומנור סולומון (שהפכו להיות הצמד שמוביל את הנבחרת, ובצדק) כנראה שנאמר כבר הכל, ובכל זאת ייאמר עוד קצת; אבל זה גם שון וייסמן, וגם מואנס דאבור, וגם רמזי ספורי שתמך מהקישור (ונתן מחצית שנייה טובה) - וזה עוד בלי להסתכל על עומר אצילי ודולב חזיזה שלא שותפו. אה, ויש גם את ערן זהבי, שעדיין כאן ולא מתכוון ללכת לשום מקום. יש לנו יכולת בחלק הקדמי לייצר שערים, וזה פלוס שלא היה לנו בעבר - ויהיה כדאי לנצל בעתיד.
בכלל, המשחק הזה - כמו המשחק נגד איסלנד - הוכיח כמה שני השחקנים תוצרת מכבי פתח תקווה יכולים וצריכים לקחת את הצעד קדימה גם בנבחרת. מנור סולומון באמת נתן משחק מצוין (מה שרק מעלה את השאלה - מה יקרה כשהוא יהיה בכושר משחק?), אבל אני שמתי את העין דווקא על עבדה, שלשער הנאה שלו בסמי עופר הוסיף בישול היום - והוכיח, כמו באיי פארו עם הבישול הנהדר ההוא, שכשהוא מקבל את הצ'אנס הוא יודע גם להחזיר.
גם כשזהבי יחזור, וסביר להניח שהוא יחזור לחלון הבא, השניים האלה צריכים להיות "מולחמים" להרכב של חזן. הם אלה שיהיו כאן, אחרי שזהבי יילך (והיום הזה מתקרב כל פעם). הם הפרצוף של הנבחרת בקמפיין הזה, וייתכן מאוד שגם בקמפיין הבא.
וכן, כמו תמיד, תהיה נטייה להקטין את היריבה שאותה ניצחנו. אותה טקטיקה ישנה וידועה, שקוראת להמעיט בערך הקבוצה שמנגד תמיד - כי אם תנצח, לא עשית כלום, ואם הפסדת זו קטסטרופה. אבל משחק חוץ כזה באלבניה הוא בדיוק מסוג המוקשים שהיו (וסליחה על המטאפורה) מתפוצצים לנו על הרגל. כל אוהד של הנבחרת הרי ראה את הסרט שוב; הוא היה שם באלף מקרים. ובכל זאת, הפעם זה נגמר אחרת. הנבחרת ידעה להתאסף, ולהישאר חזקה, ולא לקבל את הגול הזה שהוקרן אצלנו במוח שוב ושוב. היא ידעה לשנות את העתיד, ולהתווכח עם הדיבורים הישנים שלנו על "המנטליות הישראלית".
ואם את הרוח השלילית הזאת חזן והצוות שלו יוכלו לנצח, זה יהיה הישג לא פחות מכל מה שנשיג, אם נשיג, בליגת האומות.
