במשך כל השנים ליל הסדר הכי מוזר והשונה ביותר שהיה לי זה ליל הסדר בבלפסט עם נבחרת ישראל ב-2013. בשבילי, ערב הפסח הזה התחיל עוד לפני כן, כשנבחרת ישראל פגשה את פורטוגל באצטדיון רמת גן. זה היה משחק שהתקיים בצהריים ואצטדיון רמת גן היה מפוצץ, בחיים לא ראיתי אותו מלא ככה עד השורות התחתונות, כולם באו לראות את הנבחרת, וכנראה יותר כדי לראות את כריסטיאנו רונאלדו.
היה לנו משחק הירואי, כזה שאני כל כך גאה בו, אבל הדקה האחרונה בו, הייתה בשבילי כמו סכין בלב. אחרי שהובלנו 1:3, ספגנו את ה-3:3 וסיימנו "רק" בתיקו מול חבורת הכוכבים של פורטוגל, אבל זה הרגיש כמו הפסד. סיימנו את המשחק והיינו צריכים להמריא ולעשות את ליל הסדר בבלפסט לפני המשחק מול צפון אירלנד, אבל היינו פשוט מפורקים. דווקא במשחק שבו כולם באו לראות את כריסטיאנו רונאלדו הגדול, נתנו סיבות לאנשים להיות גאים בנבחרת, אבל פוצצנו את הבלון בצורה הכי כואבת שיש.
אני זוכר שירדנו לחדר ההלבשה והיינו מפורקים, החמיאו לנו, אבל מה זה שווה? בחדר ההלבשה כולם היו בשקט מוחלט, כל אחד מכונס בעצמו. פיני זהבי החמיא לי, אבל הראש שלי היה במקום אחר. דודו אוואט, ישב עם הראש בין הידיים והיחיד שדיבר היה טל בן חיים הבלם שצעק לעצמו: "איך אנחנו מצליחים להרוס לעצמנו כל פעם מחדש?". זה היה כואב, כולנו היינו גמורים, אף אחד לא הלך להתקלח גם דקות אחרי, והתפזרנו בלי לדבר.
בלילה לא הצלחתי לישון. הראש מלא מחשבות על מה היה קורה אם, ורק כדור שינה עזר לי להירדם לפני הטיסה למחרת לצפון אירלנד. בטיסה לשם אף אחד לא דיבר על המשחק הבא, אלא רק על הקודם, על המשחק ההוא והפספוס. בחלק הקדמי אני ויוסי אבוקסיס ניתחנו איך זה קרה לנו, בעוד שכטר, רפאלוב וזהבי, שבכלל לא שיחק, ישבו ושחזרו את שהיה.
נחתנו בבלפסט, ושוב, שקט מוחלט. אין חילופי האשמות בתקשורת בין השחקנים, חדר ההלבשה מגובש, אבל נטול אנרגיה פשוט. עם כל הבאסה הזאת הגענו לליל הסדר בבלפסט. רגע לפני ערב החג, דודו אוואט, שספג אינספור ביקורות על שער השיוויון, ניגש אליי לחדר, לדבר בפעם הראשונה מאז מה שהיה באצטדיון רמת גן. "אולי כדאי שאני לא אפתח בבלפסט", הוא אמר, ואני עניתי לו בכעס: "אותי, שעבר איתך הכל עוד כשהיית ילד בהפועל חיפה, אותי אתה משאיר לבד ככה?". מהעצבים, נתתי מכה לסלסלת פירות בחדר והכל התפזר על הרצפה. דודו הבין, חיבק אותי, ואמר שהוא יעמוד בשער.
הגענו לליל הסדר ופתאום ראיתי נבחרת שונה - אחרת ומלוכדת. לא עוד דיכאון מרונאלדו, אלא אחדות, שמחת חיים. ייני ונאתכו, זהבי וכיאל, שכטר ובן בסט. כולם היו עם אנרגיות שיא, וזה הרגיש שהיה מה שהיה, בחג כולם מגובשים. ידעתי מה זה חג לפני כן, אבל זה הרגיש לי אחרת הפעם - כאילו כשהנבחרת עושה חג, זה אחרת. שכטר ביקש מנאתכו לשיר את "מה נשתנה", אבל בסוף היה זה רמי גרשון הצעיר ששר. בירם כיאל, מהראן ראדי ונאתכו היו שם, ערבים לצד יהודים, כולם ביחד בסדר - כי זה הסדר של עם ישראל.
ראיתי מהצד את התמונה ופשוט נהניתי, לראות את כולם ביחד, ושם הרגשתי שסוף סוף שמנו את הטראומה מאחורינו. דיברתי עם השחקנים ואמרתי להם: "רק הביחד הזה יעשה את ההבדל. לא המשחק מול פורטוגל שבו הייתם אדירים, אלא דווקא ליל הסדר הזה הוא שהראה לי כמה הנבחרת הזאת חזקה. עם החוזק הזה, תעלו בבלפסט ותנצחו את המשחק".
למחרת עלינו בטירוף למשחק מול צפון אירלנד. בחדר ההלבשה הצפוף בו בכלל לא היה חדר מאמנים ישבתי על שרפרף ליד המקלחת, וראיתי איך כל שחקן מכין את עצמו. הסתכלתי מהצד פתאום על שרן ייני, שלקח 3 כדורי טניס ופשוט זרק אותם לקיר במשך דקות ארוכות כדי להתחמם ולהתרכז, ראית בעיניים שלו שהוא חדור מטרה.
עלינו לדשא והצגנו משחק נהדר במגרש קשה במיוחד. רפאלוב כבש את הראשון, בן בסט את השני, כשאיתי שכטר בישל שני שערים ועשה צחוק מאוואנס. דודו אוואט, אותו אחד שבכלל לא רצה לשחק, היה פשוט אדיר, כשבסוף המשחק כולם ייחסו את השינוי לאותו ליל סדר מגובש והאווירה שהייתה בו. שרן ייני הרשה לעצמו לשחרר חיוך, ניגש אליי בסיום ואמר לי: "ליל הסדר הוא זה שעשה את ההבדל". האמת? הוא צדק.
דווקא עכשיו כשכל אחד עושה ליל הסדר בבית שלו עם המשפחה שלו, אני נזכר באותו ערב בבלפסט, שהראה שוב מה זה עוצמה של אחדות - בין אם זה משפחה מצומצמת, עבודה או נבחרת, כשכולם ביחד, הכל אפשרי.
חג פסח שמח, עם ישראל.
