דבר אחד בטוח מהמשחק אתמול בערב (שני) של ישראל מול פולין - קיבלנו מכה. הנבחרת הנוכחית הזאת שלנו השאירה לכולם הרגשה שמכה כזאת לא יכולה לקרות, שאין סיכוי שנקבל 4:0. ראינו משני הניצחונות של הכחולים בבית ז' עד כה עד כמה מדובר בנבחרת לוחמת, והיה אפשר להבחין בשלב מסוים בניצוץ ולחשוב שיש תקווה לדרך חדשה.
במשחק אמש קיבלנו סטירה לפנים שהחזירה אותנו קצת לקרקע. ישראל עדיין לא ברמה בה היא יכולה להוציא תוצאות טובות מול נבחרות כמו פולין, בטח לא כשהיא רושמת כמות כזאת של טעויות. חוסר הדיוק של השחקנים של אנדי הרצוג זה מה שסימן את ההפסד הזה. היו הרבה מאד שגיאות בהגנה, ובצד השני משחק ההתקפה כמעט ולא היה קיים.
ומה לגבי אריאל הרוש? אני לא חושב שצריך ליפול ספציפית עליו. אי אפשר לדעת אם שוער אחר לא היה סופג ככה. אין ספק שלהרוש היה משחק רע מאד, אבל זו לא חוכמה להגיד בדיעבד שהיה עדיף שוער אחר. אין שחקן אחד שאפשר לציין לטובה, אף אחד לא הציג את אותה היכולת מלטביה.
בסופו של דבר, נבחרת ישראל פשוט לא ברמה הזאת, ואתמול נתקלה ביריבה הרבה יותר חזקה, משהו שהיה ידוע עוד מראש. פולין עולה עלינו בפיזיות, במהירות, ביכולת האישית. בעצם, היא עולה עלינו בכל הפרמטרים. ניצחנו נבחרת חלשה מאיתנו דמות לטביה, ומול אוסטריה שהיא פחות או יותר ברמה שלנו הרשמנו מאד. אז למרות ההרגשה שיש לנו נבחרת חזקה יותר, חזרנו למציאות מול אחת אחרת שאין כרגע סיכוי לנצח. כי אנחנו פשוט עוד לא שם.
אז ממה אפשר כן להיות מרוצים? קודם כל אהבתי שהרצוג שילב את מנור סולומון. זאת כבר מחשבה נכונה, יש לו יכולת אישית טובה ובעזרת התקפות מתפרצות הוא היה נראה מסוכן. מול פולין אלה בהחלט דברים שיכולים לעשות הבדל. משחקים כאלה יכולים לחשל אותו, בדיוק כמו שמשחקים בזירה האירופית עם שחטאר דונייצק מחשלים אותו. שחקני המארחת עצרו אותו אתמול בעיקר עם עבירות, זה סימן טוב.
זאת המחשבה שצריכה להיות בנבחרת, וזה כן נראה שיש כיוון חיובי. אלו דברים שכבר נאמרו הרבה מאד פעמים, אבל גם אחרי הפסד כמו שספגנו אתמול, אפשר להמשיך להישאר עם ראש מורם. הרי ידענו מראש שפולין היא היריבה החזקה ביותר בבית. היא מובילה בבטחה ואין ספק שגם תסיים ראשונה. אנחנו צריכים להיאבק על המקום השני, וזה עדיין ריאלי. אפשר לנצח את המשחקים הבאים מול מקדוניה הצפונית וסלובניה.
כמובן שגם אז לא יהיו משחקים קלים, אבל מבחינת אותם פרמטרים שציינתי קודם לכן, אלו דווקא משחקים בהם כן אפשרי לנצח. כי ברמה הזאת אנחנו כן נמצאים. מבחינת המהירות, הפיזיות והיכולת האישית, המקום השני זה יעד שאפשר להציב. ההרגשה הזאת שהנבחרת סיפקה לנו לפני פולין היא לא סתמית, משהו כנראה באמת מתקדם פה.
נקודה אחרונה לסיום, לאנשים שתוהים: לדעתי אם מונאס דאבור כן היה מגיע למשחקים האלה, זה לא היה משנה שום דבר. ההתקפה עדיין לא בטוח הייתה קיימת מול פולין. אי אפשר לעשות חשבון כזה, כי שחקן אחד לא יכול לחולל שינוי. החלוץ המעולה לא היה מונע את הטעויות שנרשמו אמש. אין ניסים ונפלאות מהסוג הזה, רק משחק קבוצתי ומגמה שהצוות המקצועי מקנה לנבחרת, זה מה שיביא להשגת המטרה.
