אילו אחוז אחד של מזל מזה שנופל במאסות על מכבי חיפה ואלישע לוי, שהג'וב הזה ענק עליו בכמה מידות, היה מגיע להפועל ת"א העונה – היו לה יותר נקודות בטבלה והיא הייתה מביסה את חיפה בגביע.
אבל מזל הוא גורם שלא נמדד והירוקים יכולים ליהנות ממנו, בשעה שהאדומים – אלו שתמיד גנבו משחקים מכריעים בייחוד בגביע המדינה, מרגישים לראשונה את טעמו המר של הפסד אכזרי ובלתי-צודק.
על הנייר, אם מנטרלים את השפעת המאמנים, זה היה צריך להיות ניצחון חד וחלק לחיפה: בלי שי אבוטבול הפצוע, ביבראס נאתכו שנפצע בתחילת המשחק ופרשת יבואה (אליה אתייחס בהמשך) – הייתה אמורה מכבי חיפה לעשות להפועל מה שהבוס יענקל'ה רצה. אך שוב, עמדה בעוכריו של שחר ההחלטה להביא לאימפריה שלו את אלישע: הכנה טקטית שאינה ראויה לקבוצה במעמדה של חיפה, חוסר תגובה מגוחך לנעשה במגרש וכדורגל משעמם שמבזה את החולצות עם הסמל הירוק.
ֹ
גם כך, כמעט וניצחה הפועל, אלא שטעות מטופשת בהגנתה הביאה לפנדל שלא הגיע למכבי חיפה. קטן לקח את ההזדמנות ובהארכה לא התאמצו במיוחד שתי הקבוצות וסמכו על "אלילת המזל".
סדרת הפנדלים העלובה היא אות קלון וחרפה לכדורגל שלנו. נכון, גם באירופה מחמיצים לפעמים, אבל 30% דיוק מהנקודה הלבנה הם חומר למחשבה. אז מכבי חיפה ממשיכה הלאה, עם 2 פנדלים מתוך חמישה ושוויון שכולו מזל.
אך גם למזל יש שעון דלק ובהתחשב בכך שזה הדבר העיקרי שראינו ממכבי חיפה של העונה – יש לצפות שבקרוב מאוד הוא יאזל.
"יש לנו הכל כדי ללכת עד הסוף", אמר המאמן שלא שייך לאווירה של המקום בו הוא מאמן. נכון אלישע, יש לכם הכל או ליתר דיוק כמעט הכל, אלא אם כן לא לוקחים בחשבון את תפקיד המאמן.
יבואה – כרוניקה ידועה מראש
בכל שנות עיסוקיי בכדורגל, נמנעתי מלהתעסק עם שחקנים אפריקאים. אין מה לעשות ובואו לא נתחסד ונתיפייף: היבשת השחורה רחוקה שנות אור מהעולם הנאור והמתקדם בו אנו חיים. ברוב המדינות האפריקאיות השלטון מפגר ומושחת עד העצם ובחלקים רבים מהם חיה רוב האוכלוסיה במשאבים ואמצעים שלקוחים מהמאות הקודמות.
לשחקני הכדורגל יש הזדמנות לברוח ולראות עולם, אך רובם אינם יכולים להתנתק מהמנטאליות עמה גדלו. מכת זיופי הגילאים עם שחקנים אלו שוברת שיאים, אחרי חצי שנה מתה פתאום האמא ואחרי חודש האבא – אין תירוץ שלא יבחלו בו כדי לחטוף מטוס הביתה ולהיבלע שם.
אינני יכול לקחת אחריות על שחקן שמחר בבוקר יכול ללכת בלי להגיד למה ולאן, להופיע פתאום אחרי חודשיים כמופתע ולחתום גם במקביל לעוד 17 סוכנים או אנשי קשר.
הצלחה עם שחקנים אפריקאים זה כמו האדום או השחור על הרולטה.
מה שעשה יבואה להפועל ת"א, הוא נבזי וטיפוסי מאוד. ממש לא הופתעתי מהצעד שלו. הקבוצות – ולא רק הישראליות – מתפתות להחתים את השחקנים האפריקאים הזולים יחסית – כדי לתפוס שחקנים ברמה גבוהה – במחיר נמוך. שחקן אירופי אמנם עולה הרבה יותר ואולי גם תפוקתו לא תהיה תמיד רמה – אך האמינות והתרבות ממנה בה, שוות את המחיר.
כמו בכל ענף אחר בעסקים – מה שעולה בזול, עולה בסוף ביוקר רב.
מעוררי רחם
אם היו אומרים למחלקת הכדורגל של מכבי ת"א, שהעונה שלהם תיראה כמעט בדיוק כמו זו של אחותם מהכדורסל – הם היו קונים את האמרה הזו בשתי ידיים. במציאות, עם התקציב היקר בהיסטוריה שלה – התרסקה מכבי ת"א בשלב הטופ 16, והקלות בה איבדה את זה, משפילה.
למעשה, ניצחה מכבי את כל הקבוצות שהיו נחותות ממנה על הנייר והפסידה לאלו הטובות ממנה. הקרדיט וכנפי המשיחות עליהם הגיע לכאן פיני גרשון – כולו עטור תהילה – כבר כמעט ואינם. אם לא ייקח אליפות – גם הכסא שלו יתחיל לרעוד ומאוד.
לא בטוח שברצלונה תהיה בפיינל 4. דרבי ספרדי מול טאו ויטוריה אינו מבטיח לה דבר – למרות הביתיות. ויטוריה קבוצת כדורסל טובה יותר שמעדה בצורה לא מובנת מול אולימפיאקוס בבית. אבל על מכבי ת"א של העונה, בארסה גדולה בכמה מספרים.
הצרה שמכבי נמצאת בה היא כה גדולה, עד שאומרים שזה היה אחד המשחקים הטובים של הצהובים העונה והתוצאה הסופית שלו – אחד מההפסדים הביתיים המשפילים בגביע אירופה אי-פעם.
לשם השוואה, בסיום עונת 1983/4, עוד עונה גרועה של מכבי – הפעם תחת המאמן צבי שרף – הגיעה ברצלונה ליד-אליהו במחזור האחרון של בית-הגמר כשהיא חייבת לנצח כדי להעפיל לגמר מול רומא. למכבי המשחק לא שינה ולבסוף בארסה אכן ניצחה, אך לא לפני שירקה דם רב.
בחזרה למרץ 2009: ברצלונה אפילו לא התאמצה, רק שיחקה את הכדורסל הרגיל שלה ללא התלהבות מיותרת והביסה את הצהובים בהילוך ראשון. נראה שהעונה הזו תחזיר את מכבי הרבה שנים אחורה. כדי לחזור לטופ האמיתי של אירופה, יהיה על מכבי לבנות את עצמה במשך שתיים-שלוש עונות לפחות.
כדי לתקן את נזקי העונה הזאת, זקוקה מכבי תל-אביב בראש ובראשונה לבעל-בית אחד שיקבע את הטון (רענן כץ או דייויד פדרמן) ולדמות מקצועית שתדע לבנות תכנית ארוכת טווח לשימור המועדון בצמרת האירופית. לא בטוח שפיני גרשון הוא האיש למשימה הזאת.
האימפריה האנגלית
ארבע קבוצות אנגליות התחילו את העונה – ארבעתן ברבע-גמר ליגת האלופות. מדהים. ככל הנראה, ההגרלה תעניק לנו לפחות מפגש אנגלי אחד ורק מסיבה זו לא יהיה פיינל 4 שכולו פרמייר-ליג.
הכדורגל האנגלי, שהפך למוקצה מחמת מיאוס בשנות התשעים – שינה את פניו. זרים איכותיים הגיעו, הקהל הטוב כבש כל פינה ומוסר התשלומים והיציבות הכלכלית – משכו כל איש כדורגל בעל שיעור קומה לליגה שהפכה לטובה בעולם.
הצלחתה של מנצ'סטר יונייטד היא סיפור שלא יאומן. על אלכס פרגוסון הרעפתי די מחמאות ולא נראה לי שיש קבוצה שיכולה לעצור את היונייטד מלהיות הקבוצה האנגלית הראשונה שמשמרת את הגביע האירופי שנה שנייה ברציפות, מאז נוטינגהאם פורסט.
ליברפול הביסה את ריאל מדריד שזנחה את שיטת המשחק הסבלנית וההגנתית שלה – כדי לחפש הרפתקאה אבודה באנפילד. שמתם לב איך שוטף ומהיר יותר משחקה של ליברפול ללא בניון? זהו אכן ההרכב בו חייב בניטז להמשיך הלאה. למרות הניצחון על מדריד, ליברפול אינה טובה כמו היונייטד וגם יריבה אפשרית כמו באיירן מינכן או ברצלונה ברבע-הגמר – עלולות לשים את הסוף על מסעה.
ארסנל ממש לא שכנעה אותי במשחקיה מול רומא. אומרים עליה שהיא משחקת כדורגל יפה, אבל נדמה שגם לאוהדיה נמאס למות יפים והם רוצים לחיות מכוערים. ניצחון בפנדלים על רומא הוא צעד קטן ליעילות, אך נראה שאין לחניכיו של ונגר די עומק כדי ללכת עד הסוף.
ובשקט בשקט, חוס הידינק, מייצב את העניינים בצ'לסי. מעניין יהיה לראות אם יצליח להביא לרומן אברמוביץ' גמר נוסף.
אחרי מפגשי שמינית-הגמר, נראה ששתי קבוצות בעיקר יכולות לפנטז על גמר בראש צלול ואלו מנצ'סטר יונייטד כמובן ובאיירן מינכן של קלינסמן, שהעומק והאיכות שיש בה – בהחלט שוות את התואר היקר מכל.
מה שבטוח, לראשונה אחרי עונות שחונות, יש לנו ליגת אלופות חזקה, מעניינת ואיכותית.