היהירות של השופטים וההתרפקות על בן-יצחק
ההתקפה של אנשי הפועל ת"א על יו"ר איגוד השופטים אינה במקומה. סלמן אינו צריך להתפטר בגלל טעות של שופט והנני משוכנע בכל מאת האחוזים שאין שופט אחד בליגה (למרות הפרשה ההיא, שבהתחשב בחושף שלה אני מעדיף שלא להאמין לכולה) שמגיע עם אג'נדת חיסול מהבית.
טעויות אנושיות קורות בליגות הטובות בעולם ובמשחקים הגדולים ביותר. הבעיה היא אינה בשגיאות שיפוט תמימות – הבעיה היותר גדולה היא בגישה. בעשור וחצי האחרונים, קם דור שופטים שחצני ומתנשא, שמתנהג ביהירות כלפי מאמנים ושחקנים.
בולט במיוחד הוא איתן תבריזי. לעתים הוא מזכיר לי את יוסף שילוח בתפקיד הרס"ר בסרט "ספיחס": "אני הירח – אתם הכוכבים". אין משחק אחד שמצליח לעבור אצלו בשקט, זאת מכיוון שיש בו יצר להפגין שליטה בכוח. אילו היה משכיל להשתמש יותר בתבונה וברוגע, היה נהפך לאחד מהשופטים הטובים כאן.
והוא לא היחיד. השופטים מסתכלים על שחקנים ומאמנים כאילו הגיעו לחנך אותם ולהשליט בהם מרות. זה לא עובד ככה. על השופט להגיע למשחק, לשרוק מה הוא רואה וללכת הביתה. קחו לדוגמא את חיים יעקב: שיפוט אלגנטי, שקט, ענייני ומקצועי. ללא שערוריות, ללא סקנדלים. אני לא זוכר משחק אחד שבו ראיתיו יוצא מדעתו.
ובהתחשב ברמת השפטים, לי לא נותר אלא להתגעגע לאחד, יצחק בן-יצחק. כאוהד מכבי חיפה, נכחתי באחד המשחקים הגדולים שהיו כאן בעונת 1990/91: הירוקים בהדרכת שלמה שרף מתארחים אצל מכבי ת"א שאיבדה עניין, מחזור אחד לסיום. הפסד – והאליפות הלכה, ניצחון – והיא כמעט ביד. הפועל פ"ת שנאבקה עם חיפה על האליפות הביסה במשחק המוקדם באצטדיון ר"ג את בית"ר ת"א ורק הגבירה את הלחץ סביב המשחק. רק שופט ענק, יחיד בדור, מסוגל היה להעביר משחק כזה.
ומה היה בו... שלושה פנדלים, כרטיס אדום, 1:4 מרהיב למכבי חיפה ושני ציוני 10 שהעניק למחרת "ידיעות אחרונות": האחד לויקטור צ'אנוב השוער האוקראיני שעצר שני פנדלים והשני כמובן, ליצחק בן-יצחק – על תצוגת שיפוט גרנדיוזית.
מאז ועד היום, 17 שנה אחרי אותו משחק, לא ראיתי, לא בישראל ואולי גם לא בעולם, תצוגת שיפוט כמו זו של בן-יצחק. איפה ישנם עוד שופטים כמו השופט ההוא..
זה סופו של כל בונקר
כמו מכבי ת"א בכדורסל, גם ריאל מדריד בכדורגל לא עמדה בפיתוי והחליטה על החלפת מאמנים מלחץ הסופר-קלאסיקו. מיאטוביץ' היה שחקן גדול, אך כמו הרבה מאוד סרבים שהשתלטו באורך פלא על משרות ניהול מועדונים בכירים בכדורגל ובעיקר בכדורסל, הם דואגים בעיקר לנפח את סעיף ההוצאות. תוצאות? לא בהכרח.
חואן דה-רמוס רשם הצלחות יוצאות-דופן עם סביליה. מדובר במאמן ליגה טוב, אך כבר למדנו שריאל מדריד צריכה יותר מזה. במבחנו הראשון, אין אפשרות לתת לו כל ציון.
תנאי הפתיחה מדברים לטובתו: משחק מול הקבוצה הטובה בעולם כרגע, במגרשה ועוד בחסרון של יותר מחצי-הרכב. עד הדקה ה-83, הוא יכול היה לצאת הכי גדול בעולם, אבל גם יום ענק של קאסיאס לא מנע מקו הביצורים שבנה – להישבר. מה לעשות? בפראפרזת ספר הילדים הידוע – זה סופו של כל בונקר.
זו ספרד?
נפילות ערכים אין רק בישראל. פעם בספרד, לא היה אפשר להעלות על הדעת שראש הממשלה יאהד את ברצלונה – המייצגת חבל שמאיים על שלמות המדינה ברצונותיו. כיום, רומס לואיס זפאטרו כל חלקה טובה הנקרית בדרכו. ככה זה עם סוציאליסטים – יופי הנפש חשוב יותר מהנאמנות למדינה.
ישנה חמלה בלתי-מובנת על קטלוניה, אבל בכל מדינה אחרת, היה המשטר מגלה אפס סובלנות כלפי חבל-ארץ שמאמץ דגל משלו, שפה משלו ומתריס כל העת נגד הממשל.
ההיסטוריה אינה טועה ושליטת החונטה הצבאית במדינות מסוימות – הוכחה כיעילה מאוד. כך בספרד עם הגנרליסימו פרנקו וכך גם בארגנטינה למשל, עם וידלה. נכון, המשטרים הללו לא היו נקיים מהפרות שונות, אבל בגדול – המדינה דפקה כמו שעון, הסדר שלט ובעיקר – הספורט הרוויח.