תהיה מי שתהיה האלופה הבאה שלנו, אין ספק שמאז הפועל כפר-סבא של 1982 לא הייתה אלופה גרועה שכזו. יתרה מזאת, אפילו אוהדי רביעיית המועמדות לתואר יספרו לכם שכל האליפויות בהן זכו היו טובות ויפות יותר מזו הבאה לטובה.
אם נתנתק לרגע מהטבלה, המשחק בין בית"ר ירושלים למכבי נתניה (1:2) נראה כמו קרב תחתית בינוני. לותאר מתיאוס אכן מביא לנתניה משהו אחר, אבל יציבות וחוסן מנטאלי לא קונים בשנה אחת.
בניגוד להכנה ולניהול המשחק המבריקים מול חיפה, הפעם המאמן הגרמני פישל. מילא לספסל את שלו מנשה, אבל להוציא את דדי בן-דיין, היציב והטוב בין שחקניו? ובכלל, למה נתניה התייצבה למשחק בירושלים כאילו הפסד הוא אופציה סבירה? מדוע רק עם הגב לקיר (כמו נגד חיפה), היא מתאבדת ומשיגה את הנקודות בכדורגל חיובי? מתיאוס צריך להתחיל ולספק תשובות הולמות.
גם בצד השני אין ממה להתלהב יותר מדי. מה שמוליך את בית"ר ומשאיר אותה בחיים, איכשהו, זו הליגה הבינונית ורמת הכישרונות האדירה שמרוכזת אצלה ולא נמצאת אצל אף קבוצה אחרת בליגה. עד כמה הכול בבית"ר מקרי, יעיד השער (היפה כשלעצמו) של אלבארז, שכבש מהאגף ההפוך בו הוא צריך להיות מתופקד. בית"ר לא דורסת, חסרת ביטחון ומשוללת דרך. היא נוסעת, כאמור, על אדי הדלק של גאידמק. ועדיין, בנסיבות מסוימות, זה עשוי להספיק לאליפות מפתיעה.
מי שיכול לחייך אחרי המפגש הזה הוא אלי גוטמן. כל עוד אלישע לוי במכבי חיפה, הירוקים בנחיתות תמידית. כמו שבית"ר ונתניה נראות, האליפות מונחת לאדומים על הרצפה, הם רק צריכים לאסוף אותה. נדמה לי שהם אכן יעשו זאת.
הגדול מכולם
אלכס פרגוסון הוא הגדול מכולם, נקודה. שנים דקדקתי ובחנתי בחשדנות את המנג'ר הסקוטי. לאורך כל הדרך היה ברור שמדובר באיש כדורגל ייחודי, אבל אלו שהתלהבו ממנו היו זוכים לתמיהה: "עד כדי כך?". ובכן, כן. עד כדי-כך. לפני 21 שנה, הוא הגיע למועדון עם התדמית הלוזרית ביותר באי הבריטי והפך את מנצ'סטר יונייטד לסמל נרדף של ווינריות. מעל 20 תארים ברמות הגבוהות, כולל 2 גביעי אירופה לאלופות ו-10 אליפויות בליגה הקשה בעולם.
את כל זה הוא עושה תוך חילופי דורות נפלאים בתוך קבוצתו ואינסוף התחדשויות, זאת למרות שהוא כבר נושק לגיל 70.
פעם שאלתי אותו מה הסוד? הוא חייך וענה: "משרדי מנצ'סטר יונייטד נפתחים בשעה 10:00 ונסגרים בשעה 18:00. יש רק אדם אחד שמגיע לפני 8:00 ועוזב מעט אחרי 22:00". אתם יכולים לנחש במי מדובר.
מעולם לא קרה בתולדות הכדורגל האנגלי שקבוצה אחת לקחה את כל שלושת התארים (אליפות, הגביע האנגלי וגביע הליגה) באותה עונה. אין ראוי מאלכס פרגוסון לעשות זאת ואין מתאימה ממנצ'סטר יונייטד כדי לרשום היסטוריה חד-פעמית.