הפיינל פור הוא אירוע מיוחד באמת. אחרי שהייתי בעשרה כאלה, אני יכול להעיד על כך ממקור ראשון. הרבה קסם יש בהתקבצותן של ארבע הקבוצות הטובות ביבשת, כשסביבן רובצים אנשי הכדורסל המשפיעים ביותר בעולם. נראה שהמשחקים הם בסך הכל תירוצים לאירוע השיא של השנה בענף.
ניתן לומר שקיבלנו את הגמר שציפינו לו, זה שגם חזיתי כאן בטור אישי. בארבע העונות האחרונות חזינו בגמרים שיוצרים מערך דמוי שתי וערב: עונה אחת מכבי מול צסק"א (2006, 2008) ובזו שאחריה צסק"א מול פנאתינייקוס (2007, 2009). בפעם האחרונה שהשתיים נפגשו הכניעה פנאתינייקוס את צסק"א בעיקר בזכות יתרון הביתיות. גם הפעם יהיה ליוונים רוב בקהל (אם כי אוהדי צסק"א יסתייעו בוודאי באוהדי אולימפיאקוס) וכל הסימנים מראים שהם הולכים לנצח גם הפעם.
מכוערים אך יעילים
האמת היא שנמאס כבר מהכדורסל המתוכנת של אטורה מסינה. האיטלקי מאמן גדול, אך הוא מסתייע בתקציב ענק שבסך הכול מציג קבוצה מתוכנתת, כזו שמשחקת אך ורק לשם הניצחון. את זה היה מותר למאמנים עם אמצעים דלים שחיפו על כך בטקטיקה. ממסינה, עם התקציב שלו, מותר לצפות שייקח את הגביע עם משחק נאה יותר לעין.
גם ז'ליקו אוברדוביץ' לא נקי ונוטה לכער את הכדורסל שלו, למרות הרכב המיליונים שיש לו. גם הוא וגם מסינה נחשבים כיום למאמנים הטובים ביבשת, אך את יכולתם הם צריכים לחדש ולהוכיח במקומות בהם דורשים הישגים, כדורסל יפה וללא תקציבים גבוהים במיוחד (מישהו אמר מכבי ת"א?...).
לפנאתינייקוס יש יותר ווינרים בקאדר והיא הקבוצה היחידה ביבשת שיכולה לתת מענה הולם למשחק הפיזי של הרוסים, כמו גם ל"שוד השלשות" הקבוע שלהם. הציפייה היא שצסק"א תתעלה ותיקח גביע שלישי בארבע שנים, אך היוונים עשויים להפתיע ושאראס יהפוך אולי לווינר הכי גדול באירופה, עם שלושה גביעים בשלוש קבוצות שונות. כמדומני, אין כיום שחקן ביבשת שיכול להתפאר בהישג שכזה.