מכבי תל-אביב תפתח עונה אירופית נוספת ביורוליג.
הכדורסל האירופי רחוק מאוד מזוהרו בשנות השמונים והשבעים. חוץ מישראל וכמה ספרדים, רוסים ויוונים שמתעקשים להחיות את ההובי הפרטי שלהם – אף אחד לא באמת מתעניין במפעל המרכזי של הכדורסל האירופי.
ישראל, מדינה מעוטת הישגים בספורט, הכמהה למשהו מצליח – השתלבה עם ימי חמישי המרגשים של מכבי ת"א. אבל זה היה מזמן ולמרות ימי פיני גרשון הזוהרים, העסק ששמו מכבי ת"א מוציא הרבה יותר מאשר מכניס ועד לא מזמן גם קבע בו מי שלא הכניס את היד לכיס.
לאחרונה, נוצר תהליך בריא במכבי ת"א: אלו שכן שמים כסף ומממנים את העסק רוצים וגם מחליטים לטוב ולרע – מדיניות בריאה ואנטי לאוכלי חינם.
אבל מכבי נופלת באזור הדמדומים, בדרך לשומקום. מצד אחד התקציב שלה מנופח ביחס להישגים אליהם היא לכאורה שואפת (טופ 16 באירופה, כל התארים בישראל) ומצד שני הכסף שלה נראה כמו בדיחה על-יד הארנקים הכבדים של בעלי צסק"א, אולימפיאקוס, פנתינייקוס ועוד 4 קבוצות לפחות.
במצב העניינים הנוכחי, הייתה דרושה בנייה לטווח ארוך: קבוצה צעירה, שאפתנית, ישראלית ומשוחררת שבתוך עונה או שתיים תוכל להתמודד על הפסגה האירופית. אבל במכבי כמו בכל קבוצה ישראלית אחרת, הטווח הכי רחוק שמוכנים להסתכל עליו הוא המשחק הבא. תכניות אב? בנייה? עתיד? לא בבית ספרנו. את ההישגים מבקשים מיד ועכשיו ואת אלו ניתן להשיג אך ורק בשיטות הכוחניות שנוקטים בעלי הקבוצות העשירות: כסף, כסף ועוד כסף.
הלחץ והציפיות – אפוא – לוכדות את מכבי בתוך מעגל קסמים בו אין לה למעשה אפשרות לספק את הציפיות הטבעיות שיש ממנה, מה שמביא לכדור שלג והידרדרות שמונעת ממנה אפילו את מה שנראה כמובן מאליו.
אובייקטיבית, מכבי ת"א בהרכבה ובתקציבה אינה שווה פיינל 4, אלא לכל היותר שלב אחד לפניו. בפועל, הציפיות ממנה עלולות להרוג גם את מה שהפוטנציאל שלה בכל זאת יכול להנפיק.
למאמן לא מספיק להיות רק מאמן
אפי בירנבוים מאמן מעולה וגם אישיות יוצאת מן הכלל. יש לו זכויות רבות בכדורסל הישראלי. בירנבוים ראוי ביותר לאמן את מכבי אך ספק אם הוא אכן מתאים.
לדעת כדורסל ולהיות מאמן מוביל כבר מזמן אינו עובר ברף של להצליח במכבי ת"א. לא לחינם מכונה התפקיד של מאמן במכבי לג'וב המלחיץ ביותר בספורט הישראלי.
הפסד בבני-השרון מסתכם ברעד קל שחולף חיש מהר. הפסד במכבי ת"א הוא במקרה הטוב רעידת אדמה ובמקרה הרע חורבן והרס סביבתי.
להיות מאמן במכבי ת"א פירושו לפתח עור של פיל, לעמוד בלחץ בלתי פוסק, להצליח לתפקד בתוך סיר טיגון בשמן עמוק, להתמודד עם מבול התקשורת ולהחזיק את העסק הזה מעל למים.
לא לחינם, לא דרך במכבי מאמן אירופי בעל שיעור קומה. ז'לימיר אוברדוביץ' עושה פנסיה שקטה באתונה כבר כמה שנים טובות, למרות שלקח רק תואר אחד בששת העונות האחרונות בתקציב כפול ומכופל מזה של מכבי. אף אחד לא מטריד אותו ואף אחד לא לוחץ אותו.
אטורה מסינה מקבל תקציבים בלתי נגמרים בצסק"א וחי בתוך בועה של אושר ועושר. אף כלי תקשורת לא מטריד אותו ובמשחקי קבוצתו יש אווירה של מתנ"ס ידידותי. אם אחד מהשניים הללו היה מגיע למכבי ת"א, הוא היה מסיים את העונה על ארבע ולא חשוב מה היו הישגיו.
מאמן אחד הצליח במכבי ת"א מעל ומעבר לאורך מספר תקופות וזה לא פיני גרשון, אלא דווקא צביקה שרף. בגיל 32, כמאמן צעיר ושאפתן, הגיע שרף למכבי ודווקא בעונתו הראשונה לא רשם תוצאות מי יודע מה.
אבל הסבלנות והדבקות של ההנהלה ההיא במטרה, בתוספת אישיותו החזקה של שרף ויכולתו להתנהל בקור-רוח מדהים, הביאו את מכבי בהדרגה לטופ האירופי ולשלושה גמרים רצופים בסוף שנות התשעים.
לא חשוב כמה כדורסל יודע או לא יודע שרף (והוא יודע המון), יכולת התפקוד שלו במצבי לחץ והיכרותו את המערכת הופכות אותו למאמן הישראלי היחיד שיכול לאמן במכבי ת"א.
בדיחה ושמה בתי היורוליג
משחקה של מכבי ת"א בזאגרב לא יקבע דבר. מכבי צריכה לעלות מהבית שלה עם דייויד פדרמן ורענן כץ בחמישייה. כמעט כל הקבוצות בבית הזה, זולת אולימפיאקוס המפלצתית בפוטנציה, לא היו עומדות בקריטריון הבסיסי של בתי הגמר החזקים משנות השמונים.
ציבונה זאגרב, במעט דמיון למכבי, מתרפקת בערגה על עברה. לפני 22 שנים, כשאני הייתי בן 9, זכתה ציבונה בגביע אירופה האחרון שלה אחרי ניצחון אדיר באחד הגמרים הטובים בהיסטוריה על ז'לגיריס קובנה. פטרוביץ' מול סאבוניס, 11 שחקני נבחרות יוגוסלביה וברית-המועצות על המגרש, נוסטלגיה שלא תחזור עוד...
ציבונה כיום היא קבוצה חלשה שמקווה לקושש מספר ניצחונות בבית כדי להשתחל בטעות לשלב הטופ 16.
אחרי הבדיחה ששמה שלב הבתים הראשון תחלוף, העסק יתחיל להתחמם מעט, רק כדי להבליט שוב את צסק"א, פנתינייקוס, אולימפיאקוס, טאו, ברצלונה, סיינה וריאל מדריד. מכבי? לאופטימיסטים בלבד.
