את מה שקרה במכבי ת"א ניתן לחזות מראש, זה לא היה קשה במיוחד. רן בן שמעון קיבל מכה קלה בכנף שגרמה לו לנחיתת אונס ואם יידע להסיק מסקנות נכונות ממה שקרה לו, הוא יחזור ויהיה מאמן טוב בליגת העל. אם לא, הוא בבעיה.
במקום להיכנס לתפקיד של חייו ביראת קודש, החליק בן שמעון למינוי הגדול בקריירה שלו כאילו זה קטן עליו. הוא לא ספר אף אחד ושום דבר במה שנראה היה לו הדרך לפסגה.
את ניצני השחץ והיהירות ניתן היה לראות כבר בשלהי העונה שעברה בקריית-שמונה. התנהגות ה"אני ואפסי עוד" באה לידי ביטוי בהחלטה לעזוב את פארק המים של שרצקי ולעבור לבריכה האולימפית בקריית-שלום. ככה, בלי תחנות ביניים.
מהרגע שהפך ל"מאמן צמרת", השקיע רן את האנרגיות שלו ביחסי ציבור במה שחשב שהם המקומות הנכונים. לאירוע המשפחתי שערך בקיץ, הזמין פלח מסקטור מסוים ועל היתר דילג. ברגעי האמת, גילה שהפלח הזה לא שווה את הגרעין שבפנים.
טעות נוספת הייתה ההנחה כי התקשורת תעניק לו רשת בטחון. כלי התקשורת יכולים לתת רוח גבית או לחילופין רוח פרצים בפנים, אבל היא לא מהווה בסיס או תעודת ביטוח לשום דבר. וודאי לא תחליף לעבודה במגרש.
בן שמעון הגיע עם מעט מאוד ניסיון למכבי ת"א וזו הסיבה לכשל הטוטאלי בבניית הקבוצה. אילו לפחות, היה לוקח לצדו עוזר מאמן מנוסה שהיה ביותר סרטים ממנו, היה רן מעניק לעצמו סיכויים טובים יותר לשרוד. גם כאן, נפל בחטא היוהרה ולקח לצדו צוות צעיר שאולי הוא מוכשר אבל חסר ניסיון ברמות הגבוהות ומכבי ת"א היא רמה אחת מעל הרמות הגבוהות כמועדון.
אבל להפיל את כל התיק על בן שמעון יהיה חוסר הגינות וזריית חול בעיניים. המאמן הוא תמיד הקורבן הקל. מי שדחף למינויו בתוך המערכת, צריך לשלם את המחיר בדיוק כמוהו. הבעיה היא שיש כאלה טפלונים ששום דבר לא נדבק בהם ובכל סיבוב של הרולטה הם חייבים תמיד להרוויח. עד מתי?
כסוכנו של אבי נמני בתקופה ששיחק, אני מנוע מלהביע עליו דעה כלשהי. ובכל זאת, צריך לתת משקל רב לניסיונו, דעותיו ומחשבותיו המקצועיות. כמו שאני מכיר את אבי, הוא לא זה שידחוף את עצמו בכוח ויכפה את נוכחותו או דעותיו על מישהו. רן רצה לבד – ולבד גם התרסק.