אליפות אירופה הנפתחת הערב היא הזדמנות נדירה לנבחרת ישראל להגיע הכי רחוק מאז ההישג המדהים ב-1979. רבע-גמר הוא הישג מתבקש, חצי-גמר הוא הישג אפשרי בהחלט.
קו אחורי מוכשר ומנוסה עם מוניטין אירופי, קו קדמי ומטריות אוויריות ברמה הכי גבוהה שהייתה לנו אי-פעם ומאמן מנוסה עד מאוד – מחברים יחד נבחרת שעולה על הרבה מאוד אחרות שהגיעו לפולין.
הבית המוקדם אליו הוגרלנו, אינו מהחזקים באליפות. יריבתנו הערב, קרואטיה, רחוקה מלהרשים אותי. נכון שוויצ'יץ' לא פראייר, אך זו לא אותה הקבוצה המדהימה שהוליכו קוקוץ', ראדג'ה ופטרוביץ' ז"ל. הדור הנוכחי של הכדורסל הקרואטי אינו טוב מזה הישראלי. אנחנו – בלי להזכיר את המילה הפתעה – צריכים לנצח.
מקדוניה היא אמנם נבחרת בהתקדמות רבה, אך עדיין פחות מנוסה וטובה מישראל. יש לה כישרונות כמו ורביצה סטפנוב, אבל אין לה עומק בספסל ולאורך משחק שלם ישראל עדיפה בהרבה.
יוון פחות מפחידה וממוקדת מבעבר ואפשר לומר שהיא אפילו מעט שבעה מההישגים הרבים אליהם הגיעה בעבר. שחקנים מרכזיים העדיפו לנוח וגם במדינה עצמה, האנשים מאוד לא מוטרדים מהתוצאות שתביא או לא תביא הנבחרת ההלנית.
הכוכבים נחים
בכלל, כל אליפות אירופה שקודמת לאליפות עולם, היא הזדמנות לצמצומי פערים ול"גניבת" הישגים. השחקנים הכוכבים מעדיפים לנוח ולהופיע לאליפות אירופה שלפני אולימפיאדה, מאחר ואין הם רואים חשיבות בטורניר אליפות העולם. ניצחון על היוונים יתקבל, אצלי לפחות, בטבעיות.
כן, קראתם נכון. את הבית המוקדם, אם תמצה את כישוריה, צריכה ישראל לסיים במקום הראשון, ללא הפסד.
מי הנבחרות שבכל זאת עדיפות עלינו? ספרד כמובן, שהיא דרגה אחת מעל כולן, ושום דבר פרט לזכייה בתואר לא תספק את חניכיו של סקריולו. גם ליטא, מסורתית, היא נבחרת חזקה מאוד שתיאבק על מקום בגמר. יש להיזהר מסרביה המתחדשת, שתחת הדרכתו של דושאן איבקוביץ' המתקמבק, צפויה להגיע רחוק אף היא. צרפת אמנם אתלטית ומרשימה, אך חסרת יציבות באופן בולט וזו הסיבה שהיא הגיעה לפולין מטורניר ההזדמנות האחרונה.
נבחרות כמו טורקיה, האלופה רוסיה של דייויד בלאט וסלובניה שתמיד חסר לה גרוש ללירה – הן יריבות שוות בכוחן לישראל וביום נתון יכולות לנצח או להפסיד לנו.
דינמיקה חמקמקה
כמי שהיה בלא מעט אליפויות אירופה וחווה את האירוע המרגש הזה לא פעם, הייתי מציע שלא להסיק מסקנות ממשחק אחד או משניים שכן בטורניר, המהפכים, הדינמיקה והמומנטום משתנים מיום ליום ומה שנראה בהתחלה כאסון, יכול להתברר אחר-כך כהישג ענק ולהיפך.
לסיום, חובה עלי להחמיא למאמן הישראלי השפוי, מולי קצורין, שהעמיד במקום את גיוס השואה לנבחרת הכדורסל שלנו. קבוצות ישראליות (בעיקר בכדורסל) ביקרו לא מעט בפולין וראו את הזוועות. לפני אליפות כה חשובה, אין טעם לעסוק בטקסים ראוותניים ואמוציונאליים שאינם תורמים בהכרח לזכר ההיסטוריה וודאי שלא לרוח הספורט.