איזה תענוג גדול לצפות במשחק ליגה, כשעל הקווים יש לך את אלי גוטמן מול לותאר מתיאוס. האחד – איש מקצוע רציני ויסודי עם בסיס תרבותי שהותיר חותם בוהק בכל מקום בו עבד. השני – אלוף עולם שמנסה לשנות כאן מעט מסדרי העולם הדפוקים שנטמעו בשחקנים שלנו.
גוטמן ומתיאוס מצילים את ליגת העל מפרובינציאליות מוחלטת. "שני הגרמנים" מושיעים גם את מעמד המאמן בישראל ומוכיחים כמה השפעת האיש על הקווים היא מכרעת. שני הסגלים של נתניה והפועל גם יחד אינם מתקרבים לקרסולי הסגל של מכבי חיפה.
ושוב – בלתי-נמנע לחזור על המנטרה – יעקב שחר מבין באיחור כי העונה הזו שנפתחה עם אלופה בטוחה (בית"ר ירושלים), יכולה להיות כולה של חיפה. אם רק היה לה על הקווים גוטמן או מתיאוס, היא הייתה מוליכה את הטבלה בפער של 18 נק', לא של 4. הניצחון המסכן של הירוקים על סכנין רק מוכיח כי מכבי חיפה על אינטואיציות והברקות בלבד – לאורך זמן זה לא יספיק וההתרשלות בעמדה המקצועית החשובה תעלה ליענקל'ה ביוקר.
גם אלי גוטמן וגם מתיאוס יודעים כי רק בזכות זה ששחר בחר את אלישע, יש להם סיכוי להריח את התואר וגם לגעת בו. מומנטום הוא דבר חשוב וכרגע הוא נמצא בצד של האדומים. אם לא יעשו שטויות, האליפות צריכה להגיע לוולפסון.
ריח של שנות השמונים באברטון
בישראל אני ירוק ומעבר לים יש קבוצה אחת שכבשה את לבי מילדות – אברטון. את האליפות האחרונה, לקחו ה"טופיס" כשהייתי בן עשר. מאז, פרט לגביע מקרי שגנבנו ממנצ'סטר יונייטד ב-1995 – זה היה סיוט מתסכל להיות אוהד אברטון.
בעונות האחרונות, מצליח המנג'ר המוערך ביותר באנגליה כיום, דייויד מויס הסקוטי, לעשות פלאים בצד כחול של המרסיסייד.
לאחרונה הפיק המועדון דיסק מיוחד: הניצחונות הגדולים על ליברפול. מאז שנות השמונים בערך, למעט הברקות, אכלנו אותה פעם אחר פעם – בעיקר באנפילד. הגרלת הגביע האנגלי, מצאה אפילו אופטימיסט כמוני מגיב בפסימיות על עוד דרבי שעלול להיות אדום. וראו איזה פלא: בתוך שישה ימים אנחנו מצליחים להוציא 1:1 מליברפול במבצרה ועוד חושבים שמגיע לנו עודף.
החודש הקרוב יקבע האם אברטון חוזרת ונוגעת מחדש בזהב או שמא עוד פעם ישטוף הנחשול המציאותי הקשוח של פברואר את האשליות המתוקות?
אפרופו אשליות: למי נדמה שהוא שחקן מרכזי בליברפול בעוד הוא לא נספר ברגעי האמת? ולמי נדמה שהוא חבר של רפא בניטז שבכלל לא מכיר אותו? אשליות...
בית בהזמנה
לפני הגרלת היורוליג, ציינו את החלופה הטובה (ברצלונה, רומא וסופוט) והחלופה הרעה (צסק"א, סיינה ופרטיזן) שיכלה לקבל מכבי ת"א. בפועל, ההגרלה מטיבה – כרגיל – עם מכבי ת"א. ברצלונה נוחה לאין שעור מצסק"א האימתנית וטאו הנהדרת. בדרגה השנייה הייתה ריאל מדריד עדיפה על סיינה המצויינת וגם אלבה ברלין היא ברירה טובה יותר מפרטיזן הנמרצת.
מכבי, למרות כל החורים והבעיות, מסוגלת לסיים ראשונה. המפתח כמובן בשמירה על הבית. זה לא יהיה קשה מול קבוצות שלא ניצחו ביד אליהו בעשור האחרון.
האקסטרה – בניצחונות החוץ. בברצלונה יהיה קשה עד בלתי אפשרי כמעט להפתיע, בברלין חובה לנצח ובמדריד, אם להפסיד, אז בהפרש נמוך ככל האפשר.
היתרון המרכזי של מכבי ת"א – צוות המאמנים. עם כל הכבוד לחואן פלאסה, חבייר פסקואל ולוקה פאביצ'ביץ' – איש מהם אינו מגיע לרמתו של שרון דרוקר, שלא נדבר על פיני גרשון עצמו. הטקטיקה וניהול המשחק הוכחו כבר כמקדמי בטחון המצמצמים פערי איכות מקצועיים.
אני לא הולך להמר על מכבי המשוגעת והבלתי-צפויה, אבל אם דוחקים אותי לקיר, אני מאמין שמהבית יעלו מכבי וברצלונה.
מהבית המקביל, צפויות טאו ואולימפיאקוס לטייל לשלב ההצלבה.
בית 7 הוא הפתוח והמסקרן מכולם: פנתינייקוס, מלאגה, רומא ופרטיזן מציגות איזון מוחלט. הכל פתוח, הרשות נתונה ודי אם נזכיר שבעונה שעברה בדיוק באותו שלב הדיחה פרטיזן את פנתינייקוס, כך שכל תוצאה לא תפתיע.
בית 8 הוא גזר דין מוות לציבונה זאגרב ופנרבחצ'ה אולקר. צסק"א וסיינה ינהלו ביניהן דו-קרב מרתק על המקום הראשון.
לא די בכך שמכבי קיבלה בית קל יחסית, אלא שגם ההצלבה שמחכה לה הלאה (אם תעפיל) היא גן ילדים לעומת האלקטרז שצפוי לשתי הקבוצות שיעפילו לפיינל פור מהצד השני.