אוהד כדורגל ממוצע שיוצא ממשחק שבו נכבשו שמונה שערים לא יכול לבוא בטענות. שני המשחקים המדוברים בין צ'לסי לליברפול ובין ארסנל לליברפול השאירו אצל כל חובב כדורגל התקפי טעם נפלא ואפס תלונות.
נכון, יבואו המקטרגים וידברו על השגיאות בהגנות והטעויות של השוערים, והם אף יהיו צודקים בחלקת האלוהים הקטנה שלהם, אבל כדורגל זה משחק של ניצול טעויות מחד ויצירת הזדמנויות מאידך.
ליברפול מספקת לנו הרבה מאד עניין. בעיקר בגלל שיש לנו נציג נפלא בימים אלו שעושה גדולות עבור המועדון שלו ועבור עצמו. בניון ממש עולה לרמות ולקצבים של משחק שבתקופה האחרונה אין להם אח ורע. יחד עם זאת אני חושב שיוסי הופך להיות בורג חשוב ומרכזי במשחק של ליברפול. עם סטיבי ג'י , בלי סטיבי ג'י, זה לא משנה. תבנית המשחק של ליברפול עוברת דרך יוסי בכל פינה שהוא מייצר לעצמו במגרש. אני אומר זאת בקנאה משהו – איפה זה בא לידי ביטוי בנבחרת שלנו??? איפה יוסי של אתמול בלילה לעומת יוסי של יוון?
הקצב המטורף של המשחק אתמול מול ארסנל כמו גם מול צ'לסי הוא המפתח העיקרי לריבוי השערים וריבוי השגיאות שעשו השחקנים. ראיתי את שתי הקבוצות הללו בכמה שבועות האחרונים וקל להבחין בטירוף שבעיניים להרוויח את הכדור ולהעביר אותו מהר ככך האפשר לעמדה קדומנית יותר. על כל כדור שנמצא אצל שחקן יריב רואים שניים שלושה אדומים מתנפלים בכדי להוציא ממנו את הכדור ומייד מנסים להעביר אותו לכיוון שער היריבה.
והם לפני סיום
אם ננתח מבחינה מקצועית את דקות המשחק של ליברפול בשבועות האחרונים אנחנו נמצא שמרבית השערים בשבעת משחקיה האחרונים נפלו בין הדקות 72 לסיום המשחק. וזה מלמד על כמה עובדות בקטגוריות שונות כגון הצד המנטאלי, הכושר הגופני, רמת הריכוז, חילופים מוצלחים, התלכיד הקבוצתי והפער הקטן באיכות בין השחקן ה-11 לשחקן ה- 18 בסגל.
כל קטגוריה כזו שווה התייחסות נפרדת כיוון שזו למעשה תורת האימון והבסיס למה שאנחנו כה מייחלים לראות גם בליגה שלנו ומשחקי הגביע שאנו כל כך אוהבים. שערים קצב, מתח, נוקשות, ספורטיביות, נחישות, רעב למשחק, אהבת משחק.
בצד המנטלי העבודה שנעשית היא נפלאה. שער חובה באשמתו של שחקן או שוער לא מביאים לירידה בקצב או ביכולת – ריינה השוער הוא פשוט נפלא ולדעתי מאיים גם על מקומו של השוער קאסיאס במדי נבחרת ספרד האיכותית ואז מה אם הוא סופג שער או שניים באשמתו. חייבים להמשיך. כאשר מובילים אנחנו לא רואים מנטליות של "בואו נשמור על התוצאה".
גם דקות משחק מעטות של שחקן זה או אחר – באבל בליברפול למשל או סלומון קאלו ואנלקה בצ'לסי - לא גוררים התחשבנות עם המאמן. ארשבין בארסנל הוא הדוגמא הקלאסית: במשחק קודם מול צ'לסי עלה הרוסי המחונן רק בחצי השני של ההתמודדות, אבל כאשר קיבל את ההזדמנות הוא החזיר לארסן ואנגר בפי .... ארבעה שערים.
כלומר בפרמיירליג מסתכלים על החוסן המנטלי כחלק חשוב ממקצועו של המאמן, שגם למד ומבין בפסיכולוגיה, והכל אמיתי ולא העמדת פנים של מי שקורא לעצמו מומחה לחוסן מנטלי ורק מתרוצץ בין מאמנים וקבוצות בלא לתרום מאומה פרט לעצמו.
נרוץ, נרדוף, נשיגה
בקטגוריית הכושר גופני – ארסנל שיחקה משחק נגד צ'לסי ביום שבת ושיחקה משחק נגד ליברפול ביום שלישי – ועדיין הקבוצה עמדה על הרגליים מצויין. לא ניכר שהשחקנים של ונגר גילו עייפות פיזית או נפשית אלא להיפך, ראינו ארסנל דורסת ורצה מהר כמהירות ה... וולקוט (פשוט מדהימה מהירותו של השחקן הזה).
גם ארשבין שבא מאחור אינו טומן רגליו בצלחת וגם הוא מפגין מיומנויות ופוקוס אדירים הן ברגל ימין החזקה והן ברגל שמאל, מה שמלמד על כך שהשחקן ממוקד מצוין מבחינה מנטלית וכן בכושר פיזי נפלא. לא תשמעו את הבכיינות על עומס משחקים שאנחנו כה רגילים אליה במחוזותינו.
כושר גופני/כושר משחק הוא המפתח ליכולת ריכוז וביצוע ואנחנו חייבים ללמוד איך עושים זאת במעדונים הגדולים. הייתי לוקח את חבורת מאמני הכושר בליגות הבכירות ושולח אותם ביחד ללמוד במנצ'סטר, צ'לסי, ליברפול, ארסנל, ברצלונה ואלקאמר – אצל דון חואן ואן חאל.
בפרק תורת האימון ובפסיכולוגיה של המאמן הייתי מכניס תחום חובה – יציאה למועדון צמרת שבו יילמדו על החשיבה שבחילופי שחקנים ועוד יותר בבניית סגל שחקנים עמוק. והכי חשוב - איך לשמור את השחקנים שמחים גם על הספסל ולגרום להם לייצר תפוקה חיובית ותוצרת במגרש כשהם נכנסים לשחק. הקבוצות המובילות כיום במפעלים השונים הן אלה שיש להן עומק איכותי על הספסל ושכל אחד שנכנס מבטל ביכולתו את ההעדרות של אותו אחד שחסר. ושוב – ברצלונה, ארסנל, צ'לסי, ליברפול ומנצ'סטר יונייטד הן הדוגמאות הכי טובות ללמידה כזו.
אז עם מה אני הולך הביתה אחרי סדרות של משחקים רבי שערים כאלה? אני הולך רעב וצמא לראות שגם אצלנו תהיה ליגה כזו מאתגרת שבה נראה פחות התגרויות והתנצחויות עם שופטים - ולא ראיתי שהמאמנים המובילים בעולם מרשים לעצמם לקבל אדום מהשופט, למרות שבטח גם להם יש מה להגיד על טעויות שיפוט כאלו ואחרות – ויותר מיקוד של המאמנים באיך ליצור תשתית התקפית יותר טובה. תמיד ללכת עם הכלל "תן לי לכבוש אחד יותר ממה שאני סופג". אני מאמין שאפשר.