עקבתי בקפידה אחר שתי נבחרות הייצוג שלנו בשבוע האחרון בשני משחקים חשובים מאד להמשך התקדמות הכדורגל שלנו וכמו כל פעם באחרונות אנחנו כושלים בדיוק ביום המטרה ובזמן שבאמת קובע.
בנבחרת הצעירה רף התקוות והציפיות היה גבוה מתמיד ואכן בוצעה עבודה טובה במחצית הדרך. תוצאה טובה במשחק ראשון שנטעה תקוות רבות. אבל עוד פעם כשלנו בפוטו פיניש, עוד פעם מעדנו היכן שזה קובע. ראיתי נבחרת שעולה עם בטחון עצמי מופרז, עם מאמן שכבר דיבר ובנה את תדמיתו התקשורתית כמצליחן וכאחד שהוא האורים והתומים של הכדורגל ושהוא יפצח בקלות את האיטלקים. אבל עם כל הכבוד למאמן, הוא וכולנו הופתענו מאיטליה של המשחק השני. זו לא אותה איטליה של המשחק הראשון. שבעה חילופים ערך המאמן האיטלקי פיירלואיג'י קאזיראגי, אבל השניים המשמעותיים ביותר היו מריו באלוטלי האימתני ואבטה.
הקלף הענק הזה באלוטלי הוא היה אס מנצח. כבר בחימום ראיתי את הבעיטות האימתניות של הבחור החסון והעצום הזה. ראיתי מודל חדש של קלייד באסט האגדי ששיחק באנגליה כל כך הרבה שנים מוצלחות. ראיתי בבאלוטלי את השילוב של האתלט הנפלא הזה – דונובן ביילי הקנדי שרץ בעוצמה אדירה את המאה מטר שלו ואת קלייד באסט שחום העור בעל השליטה הבעיטה והנגיחה הנפלאים. ראיתי ילד צעיר יחסית שהייתי קורא לו "סוס פרא נפלא" שחייב לקבל את החינוך המתאים בכדי להפוך לכוכב על משמעותי בכדורגל העולמי.
אין עוררין על כך שהכדור האדיר ששלח לרשת שלנו בדקה הרביעית לא ניתן לעצור אותו בכל תצורה. גם שני זינוקים של אוהד לויטה ארוך הגפיים לא היו מגיעים לכדור הנפלא הזה שנורה כמו מלוע של תותח מכוון היטב. אבל ראיתי את זה בא.
יש לי הרושם ששחקני הנבחרת שלנו לא כל כך הכינו את עצמם לקראת השחקן האימתני הזה. יש לי הרושם שעדיין רוב השחקנים היו באופוריה של המשחק הראשון שבו למדו היטב איך לשחק מול ג'ובינקו התעלולן המהיר שהוא אכן שחקן מדהים כשלעצמו, אבל לא מול עוצמה גופנית כמו זו של באלוטלי. שם שבוודאי ידיר שינה מעיניהם של רבים ממאמני הנבחרת ושחקניה.
אני חושב שמאמנו עשה טוב שהוציא אותו בשלב מסוים בחצי השני של המשחק, מכיוון שהוא כבר היה עסוק בשטויות הקטנות של המשחק; בפאולים מיותרים ותקיעות קטנות ברגליים. כל אלה מראים על חוסר בגרות ספורטיבית של הבחור. אבל היכולות הטמונות בו הן אוצר גלום.
על אף האהדה לנבחרת, אני חושב שהקהל החמיץ כששרק בוז לשחקן מוכשר מאוד, שמה לעשות שהוא איטלקי ולא אחד משלנו. התואם הישראלי של באלוטלי, לפחות בנתונים פיזיים עוצמתיים הוא טוטו תמוז. גם הוא נחשב בעיני לפוטנציאל בלתי ממומש עדיין וגם הוא צריך לעבור סדרות חינוך אצל מאמניו בכדי להפיק ממנו את היכולת הגלומה. טוטו תמוז רחוק עדיין מלתת את מה שהוא יכול וזה תפקידו של המאמן, גם בקבוצה וגם בנבחרות.
כולנו באנו למשחק מתוך רצון וצפייה להצלחה אבל בואו ולא נחטא לאמת. גיא אסולין הוא כשרון נפלא שבכדור עומק אחד ייצר מצב נפלא לשער וגרם להכשלת החלוץ יובל אבידור, אבל למעשה באיבוד כדור אחר גרם לשער השלישי הכל כך מכריע, שלא מתאים לקבלו במעמד זה .איפה היו כל השחקנים? איפה עמדו שחקני ההגנה? איזה פערים היו בין השוער ושאר חלקי הקבוצה? ברור היה שאף אחד מהשחקנים שלנו לא יעמוד מול המהירות המסחררת של אבטה, אז למה כולם רצו למעלה להציל את המולדת?
כאן אני חוזר חזרה למאמן. הוא היה צריך לראות את זה בא. הוא היה צריך לצעוק ולהחזיר את כל השחקנים לשפיות של התקפה, גם במצבים נייחים, אבל עם אחריות קבוצתית. הוא היה צריך להוריד להגנה את ביברס בכדי לתת לליאור ג'אן ורואש לעלות לנגיחה במצב נייח. נכון שאני מפנה אצבע מאשימה למאמן, אבל ככה זה. הוא הבוגר יותר, המנוסה יותר והיה צריך לראות זאת.
אין מה לעשות, אני לא חוסך שבטי ממנו. אני חושב שהנבחרת לא היתה מוכנה למשחק השני. הנבחרת נשענה על כך "שאפשר" "ואיטליה לא פייבוריטית" "והיום זה יום חג לישראל". הכל היה נכון בתפאורה – קהל נפלא ואוהד, אצטדיון מטופח ודשא מדהים שמוסיף לחשק, אוירה מחשמלת עם שירת ההמנון מרגשת בקולה של זמרת נפלאה ועוד 15 אלף צופים. רק השחקנים לא באו למשחק. אני בכלל לא מתייחס לשער השני של האיום הזה, באלוטלי. מי נותן לו לעצור כדור, להסתובב חופשי ולהניף רגל ארוכה? וכבר יידענו שהוא בועט נפלא. מדוע המרחק הזה ממנו ? איפה מרכז ההגנה? ג'אן רואש ואלמוג כהן, איפה הייתם בגול השני?
התחלתי בתקשורת ובתדמית שבנה לו המאמן כמצליחן עוד הרבה לפני שהצליח. אזי רק כעת אנחנו מבינים מה גודל ההישג שעשה גיא לוי עם נבחרתו, כששיחק מול נבחרת נפלאה כמו צרפת ולא בנה לו את התקשורת המתאימה לרמת ההישג. אם כבר עסקתי בתקשורת, אז כמה אינפורמציה לא רלוונטית מפרשני המשחק ובעיקר משגיא כהן? את מי זה מעניין מהיכן בא כל שחקן איטלקי ולאן הוא הולך? מה זה נותן לפרשנות על המשחק? לא שמעתי דבר על יכולת הבעיטה של באלוטלי, לא על ההכנה במצבים נייחים של הנבחרת ולא דבר על כך שמול בועט כה מוכשר שמו רק שני אנשים בחומה, גם אם זה מ-30 מטרים. הפרשן היה יכול להתריע ולדבר גם על המהלך שהביא לשער השלישי של האיטלקים עוד לפני איבוד הכדור של אסולין, כשכולם רצו למעלה. אבל לא שמעתי כל הערה לגבי הזנחת ההגנה.
אם נרצה גם נאמר שהתקשורת בנתה לנבחרת שלנו תדמית של "אפשר לנצח את איטליה". אבל במגרש ה"אזוריני" היו טובים בכל קטגוריה; בנחישות, בתיקולים, בלחץ על עושי המשחק שלנו, בכדורי גובה הן בהגנה והן בהתקפה ובקרבות מגע. איזה הבדל בין החוסן הגופני שלהם לשלנו. אמרו לנו שהשוער האיטלקי חלש – איזה חלש ואיזה מגפיים. המגף האיטלקי היה גדול מידי לרגל שלנו וחבל.
ניהול משחק עגום בבוגרת
קשה לסיים מבלי לתאר את גודל האכזבה מהשער שספגה הנבחרת הבוגרת שלנו בדקה האחרונה. אני לא אתייחס לשער, אני אתייחס לשאלה הגדולה יותר – ניהול המשחק של המאמן הלאומי שלנו ועוזרו. גם כאן זה היה ניהול עגום של משחק. עם כל ההצהרות שהיו שמה שחשוב זה התוצאה ולא הצורה, אז מדוע לא ראינו את זה? מדוע לחמם שחקנים ולמשוך עד לדקה שלאחר כיבוש שער השוויון במקום לבצע חילוף שבאמת היה מצדיק את השגת המטרה?
הכי חשוב היה להשיג ניצחון וזה כבר נראה ביד, אז מדוע לא להכניס עוד קשר נסוג בכדי באמת לשמור על התוצאה? הרי אמרו כל הפרשנים וחכמי הכדורגל שהלטבים לא היו יותר טובים מלוקסמבורג, אז למה? כפי הנראה שנגיד את המשפט הזה עוד הרבה פעמים עד סיום הקמפיין.