כשצ'לסי שמה את היד על בן סהר לפני כמה שנים, כולם כאן היו באופוריה ונזכרו איך עוד קודם לכן בורוסיה דורטמונד הגרמנית החתימה שני חבר'ה צעירים בדמותם של עמוס סאסי ושלומי דאהן. זה הגיע למצב שפתאום גיא אסולין בברצלונה או ניר מנצור בריאל מדריד כבר לא מפליאים אותנו כל כך.
ולמה בעצם? כי ברור לנו שלמועדונים הגדולים בעולם יש מערך סקאוטינג מדהים, עשרות אנשים שפזורים כמעט בכל נקודה בעולם בה משחקים כדורגל ויודעים לשלוף את הכישרונות הלא מלוטשים.
אז נכון שבארץ אין לנו תקציבים למערכי סקאוטינג כאלה, אבל מתברר, שנה אחרי שנה, שהסקאוטים שיש כאן לא מצליחים לספק את הסחורה. אחרת קשה מאוד להבין איך העונה, אולי למעט האריס מדוניאנין, אף קבוצה לא יכולה להגיע שהיא באמת הצליחה עם הזרים שלה. שהם באמת שידרגו אותה.
נתחיל אצל האלופה הפועל תל אביב. אסי דומב, בלם העבר מונה לתפקיד הסקאוט בקבוצה, בעונה מטורפת שכבר בתחילתה ידעו במועדון שהם הולכים למשחקים מול הגדולות באמת של אירופה. אם עבודה בוחנים בתוצאות, אז דומב לא יכול להתגאות בתוצאות. רומאן רוקי. השאלה היא מי אחראי על הזר הצרפתי? הסקאוט או בכל הצוות המקצועי? אל מי מפנים את האצבע המאשימה?
הקשר שהגיע להנהיג את האדומים במרכז השדה פתח בהרכב פעם אחת בליגה, פעמיים בצ'מפיונס ופעמיים במוקדמות ליגת האלופות. השלל שלו עומד (וכנראה גם יישאר ככה) על בישול אחד בגביע הטוטו.
רונן קצב: שחקנים מעדיפים לקבל פחות בספרד ולא לבוא לכאן
רומאן רוקי הוא כמובן רק הדוגמא, אלא שהיא אולי הבולטת ביותר. הירוקים של אלישע לוי נפלו עם אדריאן סילבה שלא מפלס דרכו להרכב ואחרי תשעה מחזורים עומד על 3 הופעות בהרכב בהרכב ובישול. דימיטאר ראנגלוב, חלוץ נבחרת בולגריה מתחיל לפרוע את השטרות רק עכשיו. את רונן קצב, בכיר הסוכנים בארץ זה בכלל לא מפתיע: "צריך לצאת מהבועה שאנחנו חיים בה כאילו הכל כאן מושלם".
למה אתה מתכוון בדיוק?
"הליגה הישראלית לא מעניינת ושחקנים בכלל לא רוצים לבוא לכאן. לשחקנים זרים טובים ואיכותיים אין סיבה לבוא לישראל. הכדורגל שלנו חלש, הנבחרת שלנו לא מביאה שום דבר. אנחנו חושבים שיש לנו הרבה יוסי בניון".
"הליגה שלנו לא אטרקטיבית ומה שיש לשחקנים ללמוד על הליגה שלנו זה מאירופה. מה הם רואים? אם הפועל תל אביב, שעשתה באמת משחק טוב מול שאלקה, סוגרת ארבעה משחקים עם נקודה זה אומר משהו. אין מערך סקאוטינג ולא עובדים כאן נכון. גם קשה לנו, הסוכנים, להוציא שחקנים ישראלים החוצה, לליגות הטובות. וזה גם לא הולך להשתנות".
קצב יודע לספר על מערכי סקאוטינג ענפים של הקבוצות הקטנות והגדולות באירופה שמחזיקות אנשי מקצוע הפזורים בכל רחבי אירופה ובעשרות משחקים ברוב הליגות באירופה: "יש קבוצות שיש להן 15 סקאוטים שנוסעים לראות שחקנים. קורה שנופלים, אבל עם המערכים בארץ זה מאוד מאוד. היום שחקן יעדיף לקבל 100 אלף דולר בסנטאנדר ולא 300 אלף בישראל".
על דבר אחד מסכים קצב. כסף הוא בדרך כלל הפיתרון: "מכבי ת"א הביאו את מדוניאנין ואת ניבאלדו מהליגה הספרדית. השקיעו הרבה כסף וקיבלו שחקנים טובים. אפשר לעשות כאן סקאוטינג יותר טוב אבל לא בטוח שזה כלכלי בכלל".
על וויליאם הזאו אין בכלל מה להגיד. הבחור לא היה אפילו פעם אחת על הספסל בליגה. משהו מאוד מוזר. הנפילה עם פרנסמן אולי היתה סוג של הפתעה כי הוא היה טוב בעונה שעברה, אבל זה עדיין לא כמו לעקוב אחרי מישהו כמו רוקי, להתחים אותו לשנתיים ולהתחיל אחרי חודש וחצי להתעסק באיזה קבוצה תסכים לקלוט אותו.
אייל ברקוביץ' טוען שצריכים להפחית את מספר הזרים בצורה משמעותית: "בגלל התקציבים הנמוכים ובגלל הרמה הנמוכה של הזרים, ההתאחדות צריכה לקבוע שכל קבוצה רושמת 2-3 זרים לכל היותר. כיום אין סיבה להביא כל-כך הרבה זרים שלא נותנים את התפוקה. לדעתי כל קבוצה יכולה לרשום גם 10 זרים, אבל שביום שבת ישחקו 2-3".
"הקוסם" אף טוען שהורדת הזרים תתרום למעמד הכדורגלן הישראלי שהוכיח לא פעם שהוא לא נופל מהזרים שמגיעים לארץ.
"קבוצות צריכות לדעת היום איזה שחקנים צריך לעונה הבאה"
מי שיכול בהחלט להתגאות בשחקנים איכותיים שהביא לארץ כמאמן, הוא אלי כהן. האיש שהביא לארץ שחקנים כמו סרגיי קלצ'נקו, גיורגי דרסיליה, סבסטיאן סימרוטיץ', אישטוואן פישונט, ריימונדס ז'וטאוטאס וננאד פראליה מנסה להסביר את גודל ההצלחה: "מאמן צריך להתמקד באיזור אחד ולא להתפשט. גם עדיף לא לעבוד עם 10 או 20 סוכנים. אני למשל הלכתי לאיזור קרואטיה ורוסיה והתמקדתי בהן".
"זאת הרבה עבודה, ועבודה קשה. אני יכול לספר לך שבכל קבוצה שעבדתי היו פעמים שפשוט נסעתי ל-24 שעות רק כדי לראות מישהו. עוד דבר מאוד חשוב הוא להמשיך לעקוב אחרי השחקנים, גם אם לא מצליחים להביא אותם בנקודת הזמן שצריכים".
גם לכהן ברור שסבלנות ואמונה בשחקן יכולים לעזור: "את קלצ'נקו ראיתי במשחק שבו מולדובה הפסידה 6:0, אבל ראיתי בו המון דברים והבאתי אותו. יש עוד משהו חשוב, וזה להיות מוכן כל הזמן. קבוצות צריכות לדעת היום איזה שחקנים היא תצטרך בעונה הבאה ולהתחיל לעבוד על זה. אם יש שחקן שאמור לעזוב בסוף העונה, כבר מעכשיו צריך למצוא לו תחליף. עוזר המאמן או הסקאוט צריכים לטוס ולעקוב, גם המאמן יכול לעזוב ל-24 שעות את הקבוצה וללכת לראות שחקנים".
קוליק: "מחתימים שחקנים והמאמן סופג את הכישלון"
ירון הוכנבוים מתגאה בהצלחות שלו עם זרים: “התאקלמות זה מרכיב חשוב ואני יכול לספר לך שאני כמאמן מתייחס אחרת לזרים מאשר לישראלים. הם מגיעים ברוב הזמן ללא המשפחות ואין להם כאן מי שיתמוך ויעזור. אני מנסה להיות חבר שלהם ויכול להיות שגם זה עזר לי לבחור זרים טובים".
ערן קוליק שאימן במחלקת הנוער של מכבי חיפה, את בני סכנין, בני לוד ואת עירוני רמת השרון מצייר תמונה די עגומה: “אם אתה חושב שאין דברים כאלה שיו"ר מחתים שחקן למאמן אז אתה טועה".
"יש יושבי ראש שמודיעים למאמן על שחקן שהם החתימו והם צריכים להתמודד עם זה. יש סוכנים גדולים שיש להם קשרים עם יושבי ראש של קבוצה והם רוקמים משהו ביחד. נכון שהכישלון מגיע מהר מאוד אבל הוא הכישלון של המאמן".
ומערך סקאוטינג יש כאן? אלון חרזי ואסי דומב למשל עושים את זה במכבי חיפה והפועל תל אביב.
“אין כאן מערך סקאוטינג נורמלי, סקאוט אחד לא מספיק. רואים שחקן, רואים את הרזומה שלו אבל לא תמיד מה שאתה רואה באימונים זה מה שאתה מקבל במשחק. סבלנות הרי גם ככה אין לנו כאן אז מספיק שניים שלושה משחקים לא טובים והזר נחתך".
קאנוטו למשל הגיע כדי לתפוס את מקומו של טשיירה שעזב. הוא זכה באליפות עם ארחנטיניוס ג'וניורס אבל השילוב עם מימון לא מצליח. יכול להיות שהבעיה היא בו, יכול להיות שהבעיה היא במימון, אבל דבר אחד בטוח. את חוסר התיאום הזה היו צריכים לגלות כבר במחנה האימונים. או במקרה של מכבי חיפה, ביותר ממחנה אימונים אחד.
רוני לוי למשל תומך בסבלנות: "קשה מאוד להביא זרים וצריך לסמוך על מי שמביא אותם. זה חיי בלהיות איש אמון. לאחר מכן צריך לתת המון סבלנות. כשהבאתי את רוברטו קולאוטי למכבי חיפה הוא לא הבקיע בהתחלה וכולם רמזו לי לשחרר אותו. האמנתי בו וקיבלתי בסופו של דבר את מלך השערים".
באנינג, טלקייסקי, טופוזאקוב, מאנצ'ה - חלשים
אז נכון שלא תמיד מצליחים עם זרים, ונכון שיש יותר סיכוי ליפול מאשר להצליח, אבל קצת קשה להבין איך קורה שכל המאמנים נופלים באותה עונה עם הזרים שלהם.
במכבי תל אביב בנו קבוצה חדשה והשקיעו הרבה כסף. אלברט באנינג לא הרשים ונניח שרק בגלל הפציעה הוא שוחרר למרות שלכולם ברור שזו רק היתה עוד סיבה. גם סידיבה, עוד שחקן שהגיע מהליגה השניה בצרפת הוא לא הברקה גדולה עד עכשיו. רנגלוב חסר ביטחון וגם ניבלדו עוד לא הראה מה הוא יודע.
האריס מדוניאנין הוא הצלחה, לפחות עד כה. מדובר בשחקן טכני שיודע לכבוש, כזה שלוקח את הקבוצה על הכתפיים שלו וברגעים מסויימים הוא כבר הראה שמדובר באמת באחד השחקנים היותר טובים שהיו כאן. הוא איטי במידה מסוימת אבל הנוכחות שלו על המגרש מועילה. אם הבחור זכה לכינוי תואם נמני אחרי זמן מאוד קצר, תבינו לבד.
שלומי דורה למשל הסתמך על היכולת של אלין טופוזאקוב ודימיטאר טלקייסקי שהוא זכר, אבל זה עדיין לא נותן דבר. מלמיליאן חשב שסרג' איילי או כריסטיאן גונזאלס יתנו בבית"ר יותר ממה שנתנו בקבוצות אחרות.אלו דוגמאות לעוד מגמ בכדורגל שלנו: הבאת המוכר. עוד נפילה: פרדי דוד הביא את איבאן מאנצ'ה לשער אבל רובי לבקוביץ' כבר מזמן שם.
אז אולי לא מתייחסים מספיק ברכות לזרים, אולי מערך הסקאוטינג לוקה בחסר ואולי יו"ר מבינים פחות מהמאמנים. בשורה התחתונה, רוב הזרים שנחתו כאן השנה לא יהיו כאן בעונה הבאה, חלקם אפילו לא ישלימו את החורף בישראל. אולי בשנה הבאה זה יהיה יותר טוב. ואולי לא.
