אבי נמני, רוני רוזנטל, אייל ברקוביץ', מוט'לה שפיגלר, אבי כהן ז"ל, טל בנין, יוסי אבוקסיס, שייע פייגנבוים, לופא קדוש, אלי אוחנה, חיים רביבו, איציק זוהר, משה סיני, יעקב הלל, יוסי מזרחי, אורי מלמיליאן, אלון חזן, נדב הנפלד, מוטי ארוסטי, מיקי ברקוביץ', שמעון אמסלם, צביקה רוזן.
גארי ליניקר, מרקו ואן באסטן, פפ גוארדיולה, אלכס פרגוסון, ז'וז'ה מוריניו, רוד חוליט, דייגו ארמנדו מראדונה, פלה, סוקרטס, ג'ורג'י בסט, מישל פלאטיני, רוי קין, סטיב ברוס, דינו זוף, פאביו קאפלו, מרצ'לו ליפי, דידייה דשאן, ג'ון טרי, ריאן גיגס, טוני אדאמס.
קורט קוביין, ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין, זוהר ארגוב, יפה ירקוני, ג'ון לנון, טאונס ואן זנדט, בוב דילן, יוסי אלפנט, אלביס פרסלי, פרנק סינטרה, מדונה, מרילין מונרו, בראד פיט, קלינט איסטווד, ג'ים מוריסון, פרנק זאפה.
יצחק רבין ז"ל, אריאל שרון, בני בגין ז"ל, משה דיין, ג'ון קנדי, ביל קלינטון, מוטה גור, יגאל ידין, מרגרט תאצ'ר, דוד בן גוריון, נפוליאון בונפרטה, ולדימיר לנין, צ'ה גווארה, קרל מרקס.
מה בין כל האנשים האלו ואבירם ברוכיאן שחתם בפולוניה ורשה לאחר 11 שנים בבית"ר ירושלים? לא הרבה כנראה. חלקם היו כדורגלנים, חלקם מוזיקאים, חלקם ראשי ממשלה, חלקם הוגי דיעות, חלקם מהפכנים. הם באו מתחומים שונים, היו להם גם רעיונות שונים ככל הנראה. אבל אם יש משהו אחד שמשותף לרשימה של כל האנשים שמוזכרים בנ"ל, יהיה זה דבר אחד - הם היו מנהיגים.
חלקם הנהיגו את המדינה שלהם, חלקם הנהיגו דור שלם של ילדים שחיפש משמעות, חלקם הנהיג קבוצת כדורגל בעל קהל אוהדים גדול, רובם השאירו חותם שנשאר ויישאר הרבה אחרי שהם כבר לא יהיה עימנו, נסכים או לא עם דעותיהם או אפילו מעשיהם. לרובם הייתה כריזמה טבעית, יכולת מולדת לגרום לאנשים שמסביבם לראות בהם מנהיג החבורה, לצד הרבה כשרון ולעתים גם יכולת שכלית מאוד מפותחת. ושוב, מה הקשר בינם לבין ברוכיאן? אין קשר כנראה.
ברוכיאן לא אשם. ברוכיאן הוא סממן לתופעה שחובקת את כל התחומים, לא רק כדורגל לצורך העניין. את המוזיקה, את הקולנוע, את הספרות, את הפוליטיקה. אין מנהיגים. הם נגמרו, אזלו, נעלמו, התאיידו, הם לא מגיעים יותר. נגמרו האנשים בעלי הכריזמה שיכולים לסחוף אחריהם חבורה של אנשים. ביבי נתניהו הוא לא כזה, אהוד ברק או ציפי לבני רחוקים מלהיות כאלה, יובל בנאי הוא כנראה לא כזה, וגם ברק אובמה הוא לא בדיוק המנהיג שתלכו אחריו, על אף שנבחר לנשיא ארה"ב.
ובכדורגל? גם אין כאלה. מרבית האנשים שהוזכרו בפסקה הראשונה הם שחקני עבר. מתי לאחרונה גדל פה מנהיג, שחקן שייקח קבוצה על הגב, גדולה כקטנה? אני לא מכיר כזה במכבי ת"א, שירן ייני הכי קרוב וזה מצחיק אפילו להגיד את זה, בהפועל תולים תקווה בשי אבוטבול, אבל זה גם לא זה, בחיפה נשאר יניב קטן (נציג הדור הישן) שכבר הרבה אחרי השיא, ובבית"ר ירושלים? שוב חזרנו לברוכיאן.
והבעיה היא ממש לא רק בארץ. גם באנגליה מרבית השחקנים הגדולים הם שחקני עבר, גם באיטליה, גם בספרד. לדור של ריאן גיגס, פול סקולס, רוי קין, אנדראה פירלו, ג'נראו גאטוסו, פאולו מאלדיני, צ'אבי, קרלס פויול, תיירי הנרי או אלסנדרו דל פיירו גם כן לא נמצאו התחליפים. ליונל מסי וכריסטיאנו רונאלדו מוליכים את הקבוצות שלהם רק מתוקף היכולות הפנומנליות שלהם בכדורגל ועם הרבה עזרה. בנבחרת, היכן שהמנהיגות צריכה לבוא יותר לידי ביטוי, הם לא תורמים כמעט כלום.
וברוכיאן? הטעות היחידה שלו היא הייחוס המשפחתי שלו. הוא אחיין של אורי מלמיליאן, שחקן גדול בעברו, אבל חשוב מכך מנהיג גדול, אחד כזה שהשחקנים היו הולכים אחריו באש ובמים, יורדים לגליצי'ם בשבילו, והקהל היה עושה כל אשר היה מבקש. ברוכיאן הוא אולי שחקן טוב, אבל רחוק מלהיות מנהיג בכל צורה שהיא, הוא גם מעולם לא היה מבקש להיות מנהיג, אלמלא הנסיבות היו מאלצות אותו להיות כזה. ברוכיאן לא יכול להוליך את שחקני בית"ר לשום מקום, במקסימום לאיזה דאנס בר.
אוהדי בית"ר נותנים לו חסד, מקווים, שוב, בגלל הייחוס המשפחתי והעובדה שהוא תוצר מחלקת הנוער וכל כך מזוהה עם המועדון. אבל זה לא זה. והנה, בעונה הכי קשה שזוכרים בבית"ר, כשהקבוצה במצב הכי קשה, הגיעה הצעה מפולוניה ורשה, מועדון כדורגל בדרג ג' של אירופה. אולי ד' האמת. הציפייה הייתה שהוא יגיד לא, אני כאן בשביל להנהיג, בשביל להשאיר את בית"ר בליגה! אבל הוא לא עושה את זה.
לא כי הוא לא רוצה, הוא דווקא מאוד היה רוצה. פשוט כי הוא ממש לא מסוגל, הוא לא רוצה להיות חתום על העונה הגרועה ביותר של בית"ר בשנים האחרונות, ולא רוצה להיות קשור בשום צורה לכישלון הזה. מקורביו יגידו שהוא צריך להתאוורר, שהוא חיפש לעזור כלכלית לבית"ר, שטויות. הוא ייסע לפולין, יעביר כמה דקות על הספסל, יקבל כמה ידיעות על בישול פה ואולי גול שם, יחזור לפה וירוויח הרבה יותר ממה שהוא שווה, ובעיקר יסתכל מרחוק על מה שקורה בבית וגן, ויגיד שזה כואב לו. לא כואב מספיק בשביל שיישאר ויעשה משהו, אבל כואב. כואב כמו שמורידים מהר פלסטר.
עידן האינטרנט, הפייסבוק והטוויטר, אולי מחדש הרבה דברים, אבל הוא ממש לא מייצר לנו מנהיגים. אין לנו אחרי מי ללכת בכדורגל, בפוליטיקה, במוזיקה, בספרות או בקולנוע. אנחנו ניצבים בפני עידן חדש, בו אנשים יהיו הרבה יותר עצמאיים, נטולי דמויות משמעותיות ללכת אחריהן. ניאלץ להמשיך להתרפק על אנשים ומנהיגים מהעבר, כי מנהיגים חדשים לא מגיחים משום מקום. ה"מנהיגים" של היום הם במקסימום בוגרי תוכנית ריאליטי. עצוב, אבל זו המציאות.
הכתוב הינו טור דעה
