השורה התחתונה שלי מערב פתיחת הליגה האירופית של מכבי חיפה, היא כמובן שלוש הנקודות ב-0:1 על לרנקה, אך את השעה המאוד מוזרה ואף יותר מכך, הזויה, שעברתי לפני כן, כנראה כבר לא אשכח.
זה לא משחק כדורגל ראשון שלי (היו כמה מאות לפני) ולבטח לא משחק אחרון שלי (למרות שאירועים כאלו גורמים לי לחשוב בשנית על הנושא), אך שעה כל כך מוזרה ובלתי צפויה, לא חוויתי מעולם.
כשעה לפני המשחק, אולי באשמתי כי הלכתי עם כפכפי אצבע, נחתכתי בבוהן רגל ימין, בצורה די עמוקה וירד לי דם ללא הפסקה. כאב? לא ממש. אבל אין ספק שהייתי חייב חבישה כלשהי כדי להימנע מזיהום, ובמגרש כדורגל לא חסרות דרכים לזהם פצע פתוח.
הלכתי מכיוון הקופות שמאוחרי יציע 5 אל עבר המאבטחים של יציע 4, אולי הם יוכלו להזמין לי חובש, אך כמובן שנעניתי במבט ריק מתוכן. ההגיון אמר: "ביציע ה-V.I.P יטפלו בי טוב יותר". הלכתי בצליעה לכיוון היציע, שם פגשתי בסדרן שבאמת רוצה לעזור ואכן הוא הזמין לי חובש. כעבור 10-15 דקות הגיע חובש (זמן שבפציעה קשה יותר, בעילפון או חס וחלילה משהו רציני באמת, לא ממש היה הגיוני, אך בפציעה קלה, הבלגתי).
החובש הסתכל על הפצע ואמר: "אין לי כלים לטפל בך". ולשאלתי, "אז מה עושים?" הוא ענה: "לא יודע, בוא נלך לאמבולנס". החובש העלה אותי על הרכב לפינוי שחקנים פצועים ולקח אותי עליו לכיוון יציעים 13-14, שם המתין האמבולנס. הבעיה? בכניסה לכר הדשא ליד יציע 1 עמד ראש מערך האבטחה של האצטדיון, שאשמור את שמו במערכת, ולא נתן לי להיכנס. הראתי לו את הכרטיס ליציע ג' שיש לי, הסברתי לו בעזרת החובשים שאני רק צריך טיפול והוא נענה לבקשתי, קרע לי את הביקורת של הכרטיס ונתן לי לעבור.
בחלוף 20 דקות של טיפול ובשעה 22:00 (חמש דקות לפני המשחק), כשהחובשים התעקשו לשים פלסטר כן ואני דרשתי תחבושת מעט גדולה יותר שלא תיפול מרגלי לאחר חגיגת שער, הגיעה לסיומה הסאגה הראשונה: חבישת כף רגלי.
אני, שהבנתי שתם הסיפור, התחלתי ללכת לכיוון יציע ג', אך נעצרתי על ידי סדרן שאמר שאני צריך לצאת מתחומי האצטדיון. הסברתי לו בשקט ובנימוס מופתי שלא אוכל לחזור, כי הכרטיס שלי כבר ללא הביקורת, הוא כמובן המשיך בשלו ולא ממש הבין. ביקשתי שיזמין מאבטח או מישהו שילווה אותי בדרכי ליצע ויבטיח שלא אעשה בעיות (כאילו התכוונתי..). המאבטח אכן הגיע, אך הכוונות שלו היו שונות לגמרי.
בלי לשאול שאלות, הוא אמר לי: "צא החוצה". הסברתי גם לו שזה לא הגיוני כי לא אוכל לחזור, אך הוא המשיך להתעקש. כאן חובה לציין שלא היתה לי סוללה בטלפון, והבנתי שחוץ מלעבד עם ההגיון, אין לי ברירה כי אין לי למי להתקשר ואם אמצא את עצמי מחוץ למגרש בגלל הויכוח הזה, אשאר ללא פיתרון.
המאבטח החל להתעצבן מכך שאני לא מקשיב לו ושאל אותי: "תגיד, איפה נפצעת". אמרתי לו: "ברגל, אתה לא רואה שחבשו אותי?". הוא המשיך: "אז אתה לא רוצה גם שבר ביד נכון?" ועיקם את ידי תוך כדי גרירה אל מתוך תחומי קרית אליעזר. בסופו של דבר הצלחתי לשכנע אותו שייקח אותי לכניסה ליציע ג' מבחוץ, יגיד לסדרנים שיכניסו אותי, ובדקה השלישית של המשחק אכן הצטרפתי גם אני לצופים.
המחשבה שלאוהד כדורגל שמשלם את מלוא המחיר על מנוי לליגה האירופית, שהולך לדוחא, אשדוד, עילוט, שטס עם הקבוצה לבורדו, לסופיה, לגרמניה ולאן שהכסף מאפשר, מגיע יחס שונה, כנראה תישאר בליבי ולא מעבר לכך - כי מחשבות לחוד ומציאות לחוד.
אני חייב להוסיף שמכיוון שהמשחק נגמר מאוחר, העדפתי שלא להטריד את אנשי מכבי חיפה בשישי-שבת, אך אתקשר לקבוצה ביום ראשון ואעדכן אותם ביחס אליו זכיתי. האם זה יעזור? לא בטוח. לצערי לא הצלחתי לזהות את שם המאבטח, ואני לא בטוח שפיטוריו הם הפיתרון. האם אני יודע מה הפיתרון? לא ממש, אבל מה שקרה בליל חמישי בחיפה, בטוח לא הגיוני.
