איתי שכטר עשה השנה את הקפיצה הגדולה שלו בקריירה. אז נכון שכולנו ידענו שהוא סקורר אמיתי, שהוא מהיר וחד אבל אם חשבנו שבנתניה הוא מממש את הפוטנציאל שלו, אז קיבלנו אותו במלוא הדרו העונה בהפועל תל אביב.
שכטר, כמו כל שחקן ובעיקר חלוץ, צריך הרבה שקט וביטחון ואת זה הוא מקבל בהפועל תל אביב בטונות. הקהל אוהב אותו, המאמן אוהב אותו ונראה עד כה שהשילוב הזה בין שכטר להפועל תל אביב הוא שילוב מוצלח.
אני לא לגמרי בטוח שבירמינגהאם היא הבית הנכון עבורו, אולי אפילו לא הליגה האנגלית בכלל.
הכוח הכי חזק של שכטר הוא המהירות שלו וככזה, הוא צריך לשחק בקבוצה הוא בליגה "שהכל זז שם מהר יותר". אם לא הבנתם, אז הליגה הספרדית. באנגליה משחקים יותר פיזי ואפילו ויין רוני, שהוא מהיר וחד, הוא חזק מבחינה גופנית.
קחו למשל את דניאל דה רידר. האיש היה בבירמינגהאם ולא ממש השתלב שם. אפילו בכדורגל הפחות טוב מהכדורגל האנגלי הוא מתקשה. אין לי ספק שהעובדה שהוא טכני היתה מועילה לו יותר בספרד.
הפריחה של שכטר העונה באה בעקבות או בזכות גילי ורמוט. כששחקן כמו שכטר משחק לצידו של שחקן טכני כמו ורמוט, שיודע בדיוק מתי למסור ואיך להעביר את הכדור בצורה המדויקת ביותר הוא מעלה את עצמו בדרגה, אולי אפילו שתי דרגות.
זה לא שאין באנגליה שחקנים טכניים כמובן, אבל הכדורגל הספרדי הוא כדורגל "שמח" הרבה יותר. המסירות המהירות ובכלל המשחק המהיר הוא המשחק ששכטר צריך.
בירמינגהאם, כקבוצה קטנה במרכז הטבלה האנגלית חושבת במונחים אחרים לאלה של קבוצות צמרת באנגליה. בספרד המשחק יותר זורם.
בכל מקרה, ובכל דרך שייבחר שכטר אני מאחל לו הצלחה ומחזיק לו אצבעות שיצליח. כמי שחווה העונה הרבה רגעים שמחים בזכות שכטר ונהנה לראות אותו מחייך שבוע אחרי שבוע, כואב לי לחשוב שגם הוא כנראה לא יילבש את החולצה האדומה בעונה הבאה, אבל זה רק בפן האישי.
הכתוב הינו טור דעה
