בקרואטיה, יוון, לטביה, גאורגיה ומלטה התנוססה באתרי האינטרנט ובעיתונים התמונה אחרי ההגרלה של כל מאמני בית 6: אוטו רהאגל (יוון), סלבאן ביליץ' (קרואטיה), טימורי קצבאיה (גאורגיה), אלכסנד סטרבוקס (לטביה) וג'ון בוטיגיג (מלטה). הנציג הישראלי היה מוטל'ה שפיגלר.
עם כל הכבוד למוטל'ה ויש כבוד, הכדורגל הישראלי היה צריך להיות מיוצג בהגרלה ע"י מאמן הנבחרת. רק חבל שכבר תקופה ארוכה אין מאמן כזה. דרור קשטן אולי רשום על הנייר, אבל קצת יותר מחצי שנה לפני פתיחת משחקי מוקדמות יורו 2012, ושאלת המאמן הלאומי עדיין ללא פתרון. האמת, קצת נמאס מהסחבת.
הספקולציות רבות: אוהדים, בעלי קבוצות, מאמנים, שחקנים ובעצם מי לא, מנסים להעריך מי צריך לעמוד על הקווים של הנבחרת. יו"ר ההתאחדות, אבי לוזון, שומר את הקלפים קרוב מתמיד לחזה ומתנדנד בין רצון למנות מאמן זר לבין מאמן כחול-לבן כאשר השם הבולט ביותר כבר חמישה חודשים הוא אך ורק אייל ברקוביץ'. השאלה היא האם מאמן זר יצליח איפה שמאמנים ישראלים לא צלחו ואיך מאמן אירופי יסתדר עם מה שאנחנו כל כך אוהבים לקרוא לו "המנטליות הישראלית".
מי צריך להיות מאמן הנבחרת? מאמן זר או מאמן כחול-לבן כשהקונצנזוס הוא ידוע: אייל ברקוביץ'?
מאמן ישראלי - כי לנבחרת ישראל מגיע כחול-לבן
מאמן זר בנבחרת מעולם לא היה הצלחה גדולה. מאז שהצטרפנו לאירופה, רק מאמן זר אחד נחת בישראל, ריצ'רד נילסן החביב. הדני ניסה להנחיל שיטת אימון אחרת ממה שהיינו רגילים, השחקנים אהבו אותו, אבל השורה התחתונה היא שגם איתו לא הצלחנו לעלות לקמפיין גדול ואפילו לא למשחקי ההצלבה. מה לעשות שהזיכרון הכי חזק ממנו היה שהוא עמד על הקווים ושר את "התקווה" חצי בעברית וחצי בדנית.
את אותו קמפיין סיימנו עם שלושה ניצחונות בלבד, שניים מהם על ה"אימפריה" מליכטנשטיין ולמרות תיקו ביתי מחמיא עם ספרד (אי אפשר לשכוח את השער הענק של הצמד רביבו את ברקוביץ'), נילסן לא הצליח להביא אותנו למונדיאל ביפן ודרום קוריאה.
גם בקבוצות לא ראינו הצלחה כבירה של מאמן עם מבטא: לואיס פרננדס ייזכר בעיקר הודות לסוכריה ולא בזכות התארים שהביא לירושלים, דושאן אוהרין אולי הצליח באירופה אבל נכשל בליגה עם מכבי חיפה, אוסי ארדילס עשה סיבוב נחמד על האופניים של בית"ר ולא יותר, מתיאוס לא הצליח איפה שעטר חגג והרשימה ארוכה. אפשר להגיד שמדובר בפערי תרבות, במנטליות שונה וב-1,001 תירוצים. הזרים לא הצליחו כאן.
רוצים זר? אסור להתפשר!
אם יו"ר ההתאחדות החליט שהוא רוצה מאמן זר, הוא צריך לשאול את עצמו שאלה פשוטה: "האם יש מאמן ברמה גבוהה שיגיע?" התשובה: לא נראה כך.
מאמן זר ברמה זה מאמן דוגמת חוס הידינק, שהוביל נבחרות אפורות כמו דרום קוריאה ואוסטרליה להישגים במונדיאל. מאמן ברמה הוא מאמן כמו אוטו רהאגל, שהביא את אליפות אירופה ליוון או אפילו ליאו בינהאקר ההולנדי שהביא את פולין למונדיאל אחרי בצורת ארוכה. השאלה אם יש ללוזון 4 מיליון יורו לפחות!
השמות שנזרקים לאוויר הם מאמנים נחמדים ולא יותר. מישהו שמע על מו"מ עם פרגוסון? ונגר? אולי מוריניו ואנצ'לוטי? לא. כי מאמן זר ברמות הגבוהות לא יגיע לפה. מאמן שעבר בנבחרת רומניה, סלובניה וסלובקיה? הם לא יביאו את הבשורה. חייבים להבין שדרכון אירופי לא יביא לנו חותמות בדרכון מאוקראינה, פולין ואפילו ברזיל בעוד 4 שנים וחצי.
מעל הכל, יש גם נושא כספי. מאמן זר ראוי לא יגיע לארץ הקודש עבור פחות מארבעה מיליון יורו ברוטו. מאמן ישראלי לא ירוויח יותר מחצי מיליון. עדיף להשקיע את הכסף בטיפוח נבחרות הנוער מאשר בטיפוח הכיס של מאמן שעוד שנתיים לא יהיה פה.
מאמן זר - כי צריך אירופה בישראל
מהצד השני, הכדורגל הישראלי הוא כדורגל שרווי בפינקסנות. אף אחד לא בא עם דף נקי להיכן שהוא מאמן וזאת עובדה. מאמן זר לא ידפוק חשבון כי את רוב הכדורגל הישראלי הוא לא יכיר. כל הנבחרת תהיה "טבולה ראסה" עבורו, דבר שימנע אי אילו זימונים תמוהים. מי שטוב, יקבל זימון.
מאמן זר הוא מאמן שלרוב מגיע עם דרך משלו והכדורגל הישראלי צמא לדרך שכזאת. שיטה שתתחיל מנבחרת הנערים, דרך הנוער, דרך הנבחרת הצעירה ועד לבוגרת. כרגע יש חוסר תקשורת בין הנבחרות, אין תהליך ברור שהנבחרות שלנו עוברות וזאת בעיה. אפשר לקרוא לזה "מנג'ר-על לנבחרות", אפשר לקרוא לזה "מאמן נבחרת".
מבט על המועדונים הישראלים מגלה קבוצות נוער בינוניות שלא מזכירות את אקדמיות הכדורגל של קבוצות באירופה. אם באשדוד הבעלים, ג'קי בן זקן, ביקש לקדם תהליך שבו השחקנים מבלים מהבוקר ועד הערב במועדון, אין עדיין אף מחלקת נוער ישראלית כזאת. צריך דרך לאורך זמן ולא מאמן שמתרכז בהצלחה רגעית. מי שמגיע מאירופה יכול לעשות את העבודה. א-ק-ד-מ-י-ו-ת.
מעל הכל, מאמן זר גדל והתחנך על הכדורגל בארצו, כדורגל שעולה בכמה עשרות מונים על הכדורגל שלנו. הרי קאפלו הביא את המשמעת האיטלקית הקשוחה לאנגליה, סקולארי הביא את הברזילאיות והשמחה לנבחרת פורטוגל הידינק הביא את המילה "טקטיקה" לדרום קוריאה ורהאגל לימד את היוונים הגנה.
וכדאי לשים לב לתהליך שמתרחש באפריקה. הנבחרות הסופר כישרוניות שמשחקות ביבשת השחורה הן עם מאמנים זרים שמצליחים לשלב בין המשמעת שלהם מהבית והכישרון המולד של האפריקאים. נדיר שרואים מאמן מקומי מצליח בניגריה, חוף השנהב או גאנה.
מה עדיף? ישראלי או זר?
ועכשיו השאלה המרכזית: הרי הרוב המוחלט של המדינה מעדיף מאמן ישראלי וכולם יודעים את שמו. לוזון צריך לשאול את עצמו האם קיים בכדורגל הישראלי מישהו שיביא את היתרונות של מאמן זר, עם עברית בין שפתיו וציונות בנשמתו.
הכדורגל שלנו יכול להציע מאמנים רבים שכבר הוכיחו את עצמם. מישהו שיביא דרך, שיגדל את הדור הבא של הכדורגל שלנו, שיביא ניחוח אירופי לחדר ההלבשה באצטדיון ר"ג, ששחקנים יעריצו ויכבדו ולא ידברו עליו מאחורי הגב ויותר מהכל: שיחזיר את העניין לנבחרת. תיזכרו ביציעים הריקים במשחקים האחרונים. מישהו צריך להעיר את הנבחרת. צריך להחזיר את הטירוף לנבחרת. עד כה הקונצנזוס הולך עם איש אחד, שחקן עבר ענק אחד, שכבר הוכיח שאין דבר שהוא אוהב יותר מנבחרת ישראל.
במשרדי ההתאחדות בר"ג צריכים לקבל החלטה. מי צריך להנהיג את הכדורגל שלנו כי אנחנו בפיגור בלימודים. בחודש הבא נפגוש את נבחרת רומניה למשחק ידידות, משחק שבו המאמן החדש צריך להראות כבר ניצנים של השפעה. החלטתם מאמן זר? שיגיע כבר ביום ראשון ל"טדי" לעקוב אחרי שחקני בית"ר ומכבי חיפה. החלטתם ללכת עם הקונצנזוס? תחתימו אותו, תחייכו למצלמות ותתחילו לעבוד.
כל יום שעובר הוא יום של הפסד לכדורגל הישראלי. ויותר מהכל: די, נמאס לנו להפסיד.
