מאור מליקסון משחק רק ארבעה חודשים בוויסלה קראקוב. בכ-120 ימים הוא הספיק כמעט את כל מה שנחסך ממנו בישראל.
ליד מגדל המים ביבנה, מליקסון מסתכל אחורה על שנה מוזרה, מוצלחת וחסרת מנוחה שהסתיימה באושר גדול וחגיגות חסרות אח ורע. מה שלא עבד בבית"ר ירושלים, מכבי חיפה והפועל כפ"ס התחיל להסתדר וחרב שלמה של ציפיות שהיתה מעל לראש שלו הוסרה.
עלייה עם הפועל ב"ש וחזרה לבמה הראשית מהדרום קדמו למעבר לפולין. ארבעה שערים שלו ועוד מספר זהה של בישולים קידמו את הקבוצה אל עבר האליפות, הוא בעצמו לקח את תואר תגלית העונה ואפילו את דילמת נבחרת פולין או ישראל הוא כבר הספיק לפתור. נדמה שבתקופה הקצרה הזאת, וקצת לפני גיל 27, הכדורגל התחיל לחייך לילד המוכשר מיבנה.
“ברגע שמצפים ממך כל-כך הרבה זה לא קל. היו לי כמה שנים יפות גם ביבנה וגם בבית"ר. ציפיות זה לא משהו שקל להתמודד איתו. ההתקדמות שלי נעצרה איפשהו, אבל אני שמח שעכשיו דברים מסתדרים", פתח וסיפר מליקסון על מה שעובר עליו, כמה שעות לפני שהוא חזר לפולין לפתוח את האימונים ל-2011/2012.
"אנשים שאלו ברחוב 'איפה אתה משחק?'"
מאז שהיה בגיל צעיר, סיפרו למליקסון כמה הוא כשרוני. עם ההרגשה הזאת הוא התחיל את הקריירה במכבי יבנה. כשדברים הסתדרו קצת פחות טוב והוא ראה הרבה מאוד חברים מסביב מתחילים להתקדם הוא אפילו כבר פרש מכדורגל וחזר. אז הוא נהנה מתקופה סבירה בבית"ר ירושלים אבל לא שרד את טירוף עידן גאידמק ועבר לשחק אצל מי שהיתה אמורה לתת 'פייט', מכבי חיפה של רוני לוי. "לא הרבה זוכרים בכלל ששיחקתי במכבי חיפה. היתה לי פציעה ועברתי ניתוח. אנשים לא ידעו, חשבו שאני סתם לא משחק. בעצם פספסתי חצי עונה. בסוף ביקשתי לעבור לכפ"ס, לחזור לעצמי ולשחק".
מליקסון המשיך וסיפר על העונה במכבי חיפה: “התחלתי כשחקן הרכב ודברים לא התחברו לי, גם לא לקבוצה. היה קשה לי לבוא לידי ביטוי. תמיד היו ציפיות, גם שם, אמרו שרוני לוי לא נתן לי לשחק, אבל אני לא מסכים עם זה, הוא רצה לתת לי לשחק, אבל גם כשלא הייתי פצוע לא לגמרי סיפקתי את הסחורה, זה קורה וזה מבאס כי יכולתי להצליח שם. דברים כאלה קורים".
הקדנציה במכבי חיפה נקטעה כבר בחורף 2008 ומעבר להפועל כפ"ס לווה בירידת ליגה וכתם: “החלטתי ללכת לכפ"ס. היתה שם קבוצה טובה. רציתי את השקט שלי. הגעתי לשם ודברים לא התחברו. קרה מה שקרה וזה נראה ממש לא טוב. אני לא יודע איך ירדנו ליגה. פתאום כשהיינו צריכים הניצחון הקטן לא הגיע, קשה להסביר. לקראת הסוף זה לא הלך. זה היה לא פשוט. לא נכנסתי לדיכאון, אבל הבנתי שצריך לעשות משהו. עם כל הכבוד לפציעה היא כבר נגמרה. החלטתי ללכת לב"ש".
המעבר להפועל באר שבע היה כרוך בירידה לליגה הלאומית כדי להחזיר את הקבוצה הדרומית לליגת העל. בראיה אחורה אפשר בהחלט להגיד שזו היתה ירידה לצורך עליה. "גיא לוי התקשר אלי ולא ידעתי אם אני רוצה לשחק בליגה שניה. חשבתי על זה קצת ומאוד אהבתי אותו. הוא אימן אותי בנבחרת. יצא לי להכיר את אלונה (ברקת) והבנתי איזה בנאדם טוב היא. התייעצתי עם משפחה וחברים והחלטתי ללכת על זה. לא ממש עניין אותי מה חושבים, אבל לא היה נעים ללכת ברחוב וששואלים אותך 'איפה אתה משחק עכשיו?' זה קרה לי הרבה פעמים. בסוף זה מה שאני מרגיש ומה חושב".
"כשהגעתי לב"ש הם נורא רצו לעלות ליגה ודברים התחילו טוב שם מההתחלה. גם גיא עזורי עשה בשבילי המון כשנתן לי את סרט הקפטן. זה נתן לי דחיפה והרבה הרימו גבה כשהוא עשה את זה. הרגשתי גאווה והתחברתי לעיר, לאוהדים. זאת אחת מנקודות המפנה בקריירה, לא לשים את הסרט על היד אלא זה שסומכים עליך פתאום. ביטחון זה הכל לשחקן. מהרגע שבונים עלי וסומכים עלי יותר קל לי לשחק והאהבה שקיבלתי היתה גדולה. פתאום מעריכים אותך. הייתי בא למשחקים ולאימונים עם חיוך וזה מה שהיה חסר לי. גם כשלא הלך זה לא עניין את האוהדים והם היו קוראים בשם שלי כל משחק. הרשיתי לעצמי לעשות מה שאני יודע".
ואז הגיעה אופציית המעבר. אחרי שבעבר כבר דחה הצעה מכיוון אוקראינה, החליט הפעם להכות בברזל. “תחילת העונה לא הייתי בכושר טוב כמה משחקים ואז דברים הסתדרו. דיברתי עם הסוכן שלי, דודו דהאן, וידעתי שבאים לראות אותי. לא ידעתי יותר מדי על פולין, הכרתי את ויסלה מבית"ר. הבנתי שהם הכי רציניים וידעתי שהם מוכרים שחקנים לגרמניה וכו', חשבתי שזאת הזדמנות טובה".
"אני אהיה כן. ידעתי שאני שחקן חשוב בב"ש, אבל לא חשבתי שתהיה נפילה כזאת. גם כי הביאו שחקנים טובים וגם כי ניר קלינגר הוא מאמן מצוין. אני לא אשקר ואגיד שאני לא בטוח אם זה קשור אלי או לא. אני יודע שהייתי חשוב, אבל עדיין חשבתי שיש מספיק שחקנים טובים כדי להגיע לפלייאוף העליון".
"הרגשתי שאני חייב את זה לעצמי, לצאת. הייתי חייב לנסות. לא חוכמה להשאר כאן איפה שכיף לי עם החברים ולצאת ואז להגיד לעצמי 'הייתי שחקן כדורגל' רציתי לבדוק לאן אני יכול להגיע".
מספר 5 בוויסלה: "לפעמים אני חושב 'למה לא בגיל 20?'"
מליקסון סיים משחק הפסד לבית"ר ירושלים במדי קבוצתו ויצא משם היישר להרפתקה החדשה בפולין. "היה טיפה מוזר בהתחלה. אני זוכר שנחתנו, היה קר ושלג מטורף. חשבתי שיהיה קשה לחיות ואני שמח שטעיתי בגדול. הגעתי ישר וקיבלו אותי יפה".
"המשחק הראשון היה במינוס 15 מעלות במגרש הכי רחוק בפולין והכל היה קשה. לא הרגשתי את הרגליים, אבל דברים הסתדרו. היה לי משחק טוב, לא יודע למה. ניסיתי לא להתרגש למרות שהיתה התרגשות. הייתי בכושר טוב כי הם חזרו מפגרת החורף. ביררתי קצת לפני על קראקוב וידעתי שקר, חשבתי שכל השנה ככה, אמרו לי שלא, אבל גם משחק אחרי היה קר".
"ככדורגלן אתה יודע שלפעמים דברים נתפסים ובשנה הראשונה שלי בחו"ל דברים הסתדרו. היו לי משחקים טובים והתחברתי עם האוהדים ששרו לי. הרבה אמרו שהם אנטישמים, אבל שם העיתונאים צוחקים על זה ואומרים שזה שטויות. לא נתקלתי בשום דבר בסגנון הזה. להיפך, צעקו את השם שלי אחרי שני משחקים. הם בדרך כלל לא שרים שירים לשחקנים, רק לכל הקבוצה".
במעמד החתימה הוא קיבל את החולצה מספר 5, מספר לא אופייני לקשר שהוזכר באופן טבעי בנשימה אחת עם הניצחון של האלופה הפולנית על בית"ר ירושלים במוקדמות הצ'מפיונס 0:5. "זה היה במקרה. שאלתי איזה מספר פנוי, אמרו לי 14 ו-5, התייעצתי קצת ובחרתי 5. אני לא עושה סיפור ממספרים. בית"ר זה ההקשר היחיד שלהם לישראל כי הם לא יודעים הרבה, שאלו אותי על זה ואמרתי להם שזו היתה קבוצה טובה מאוד והפתעה גדולה".
כשהגיע גם השער הראשון, מליקסון באמת הרגיש שהפעם דברים הולכים בכיוון שלו. “הרגשה מדהימה. הרגשתי שמתחילים לאהוב אותי ופירגנו לי. צעקתי ואמרתי תודה".
משחק האליפות, הדרבי מול קראקוביה, החל עם ידיעה שניצחון של ויסלה והיא אלופה. מליקסון כבש בנגיחה את שער האליפות וניצח את היריבה העירונית 0:1 כדי להחזיר את האליפות לעיר אחרי שנתיים. “היו לי כאבי גב רציניים בלילה שלפני והתקשרתי לדוקטור שנתן לי זריקות וטיפולים והחלטתי שאני לא מוותר. המשפחה והחברה היו ואוהדים מב"ש. זה הדרבי והמשחק הגדול בפולין ואם אנחנו מנצחים אנחנו אלופים. התמזל מזלי וכבשתי את שער האליפות. זו פעם שניה בערך שהבקעתי בראש בכל הקריירה. התפללתי שישאר ככה. לשמחתי זה נשאר. שם חוגגים אליפות רק בסוף העונה. רקדנו קצת, שמפניות ואז אימון בבוקר".
לטירוף והשיגעון של חגיגות האליפות בתום הליגה אף אחד לא יכל להכין אותו. “זה חגיגות שצריך להיות שם כדי להאמין. גם בתמונות זה לא נראה אותו דבר. הגענו עם האוטובוס והיו עשרות אלפי אוהדים בתוך כיכר גדולה. אבוקות, שירים וכבוד גדול, נורא נהניתי. זה נראה כמו מלחמה. זה מדהים. הם כל-כך אוהבים שם כדורגל, צילמתי כל הזמן כדי להראות לחברים שהיו בהלם. במצלמה גם אי אפשר להעביר את מה שהיה שם. כל כך הרבה אנשים כמו נמלים ששרים את כל השירים".
עם הזכיה בתואר אליפות ראשון בקריירה וכניסה למועדון מכובד של ישראלים שלקחו אליפות מחוץ לארץ עלו גם זכרונות מהימים הקשים: “היו מקרים שנתתי לזה לחלחל פנימה והרגשתי שאני לא כזה שחקן טוב וזו הטעות הכי גדולה. אני חושב ששחקן כדורגל צריך להחזיק מעצמו ולהיות עם ביטחון, אולי זה מה שהשתנה בי. התחלתי להחזיק מעצמי יותר ולהאמין שאני שחקן טוב. בכל מקום שהייתי, הייתי שחקן של האוהדים וזה עוזר להאמין בעצמך. קיבלתי אהבה בב"ש והחזרתי, עכשיו גם בפולין אני מנסה להחזיר".
"לפעמים אני יושב וחושב למה דרך החשיבה הזאת לא היתה לי בגיל 20, אבל עדיף טיפה מאוחר מאשר אף פעם. החלומות לא נגמרים, אבל זה כדורגל וצריכים להיות מציאותיים, דברים משתנים מהר".
אם כל האושר הזה לא הספיק אז כדי שהכל יהיה מושלם פרס תגלית העונה הגיע גם הוא לבית ביבנה. “קיבלתי את פרס תגלית העונה. באנו כולם עם חליפות כאילו אנחנו מגישים את ערב חדש. אמרו שהיו ארבעה חודשים מדהימים של הקבוצה בכלל ושהשתלבתי כמו שצריך".
עם ההכנות שהחלו כבר לעונה הבאה המטרה היא ברורה, העפלה דרך שלושת שלבי המוקדמות לצ'מפיונס ליג ומפגש אפשרי עם האלופה הישראלית, מכבי חיפה: “כשהביאו אותי הסביר לו שהמטרה היא ליגת האלופות. מביאים עכשיו הרבה שחקנים ומתחילים את ההכנה מוקדם. לא פשוט אם נפגוש את מכבי חיפה ויש סיכוי גבוה שזה יקרה אם נגיע לשלב הפלייאוף. זה יהיה קצת מוזר, אבל בטוח יהיה משחק טוב. מכבי חיפה קבוצה מצויינת ואני חושב שאנחנו בערך באותה רמה".
"המעמד שלי בפולין גבוה יותר, רוצה לשחק רק בנבחרת ישראל"
היכולת הטובה של מליקסון מהמשחקים הראשונים והעובדה שהוא מחזיק בדרכון פולני העלו ספקולציה. מאמן נבחרת פולין, פרנטשישק סמודה, שלח נציגים שיגששו אצל השחקן אם הוא יהיה מוכן לייצג את נבחרתו ביורו 2012. "אמרו לי שהמאמן שאל בקבוצה אם אהיה מעוניין והוא גם שלח כמה אנשים שישאלו. עברה לי המחשבה בראש אבל החלטתי שלא. גם אם לא יזמינו אותי אני עדיין רוצה לשחק בישראל והעברתי לו את זה דרך אותם אנשים. מבחינה מקצועית ברור שהם בטוח יהיו ביורו ובפולין המעמד שלי יותר גבוה ממה שבישראל. עברה המחשבה בראש, אבל אני חייב הרבה למדינה וזה כבוד לשחק בשבילה".
"אני לא יודע אם זה מצחיק שהמעמד שלי גבוה שם יותר מפה, ככה אני מרגיש. קשה לשים את האצבע למה. יכול להיות שלא העריכו אותי פה וזה לא עניין שלי, ככה אני פשוט מרגיש שם".
כמה חודשים לאחר הסיפור קצת נסוג סמודה מעמדתו: “אני הבנתי שהוא היה בתוכנית טלוויזיה ואמר שאני שחקן מצוין רק שיש לי בעיה שהמשחק צפוף. שאלו אותי על זה אמרתי שהוא לא מאמן שלי והוא יכול להגיד מה שהוא רוצה. הוא שלח אנשים לבדוק ככה שאני יודע מה הוא חושב".
לסיום, סיפר מליקסון עוד קצת על טעויות העבר התקוות מההווה וחלומות העתיד שעוד קיימים. "בדיעבד אני מצטער של יצאתי בעבר לחו"ל, זאת היתה טעות. הייתי עדיין ילד והרגשתי שאני לא מוכן".
"אני רוצה להאמין שאני יכול להגיע לרמות הגבוהות. צריך גם מזל ולהיות במקום הנכון בזמן הנכון, כרגע אני מרגיש בכושר טוב. יש לנו את מוקדמות הצ'מפיונס עכשיו ואלוהים גדול. אם אני אמשיך לשחק טוב אז אני אגיע, אם לא אספק את הסחורה אז לא. אני רוצה לתרום לנבחרת ולהיות פקטור וחבל על הפציעה האחרונה כי חשבתי שאני יכול להצליח. נקווה שאני עוד אחזור לשם. יש לי מה לתת".
