נמל-התעופה בן גוריון, שעת בוקר, הטיסה למדריד ממריאה עוד מעט. ליד שער היציאה מספר 8 מצטופפים כמה עשרות נוסעים, וביניהם שישה עשר ילדים לבושים בטרנינגים אדומים.
יש שם שמונה בנים ושמונה בנות, וגם חלוקה שווה בין יהודים לערבים, בין ישראלים לפלשתינאים. היהודים מקרית גת ומירוחם, הערבים מבית לחם, והקלישאה על כדורגל שמחבר בין אנשים ואפילו בין אויבים, הופכת כאן למציאות.
בעוד דקות אחדות, הם יעלו יחד למטוס. הם גוררים עימם את תיקיהם האישיים וגם תמונת שמן ענקית עם דיוקנו המצויר של האליל שלהם, של כולם. אי אפשר לטעות בדמות המצוירת.
זהו ראול גונזלס בלאנקו, המגה-כוכב של ריאל מדריד והכוכב האישי של כל אחד מהילדים האלה, שעומדים עוד מעט לפגוש אותו פנים אל פנים.
חמש שעות טיסה מהחשדנות, מהשנאה, מהמחסומים ומהפיגועים, החלוץ המרכזי שכובש שערים בקלילות מעוררת קינאה יהיה גם זה שיחבר לשעה אחת בין העולמות השונים כל כך של ילדים משני עברי הקו הירוק. לא הרבה נשאר מהשלום הישראלי-פלשתיני, שהגו לפני שש עשרה שנים יאסר ערפאת ושמעון פרס.
כדורגל ככלי מגשר
"מרכז פרס לשלום" הוא כמעט אנדרטה למה שצריך היה להפוך לפיוס בין שני עמים. שלא במקרה, בוחרים אנשי המרכז, בכדורגל, כגורם שינסה לגשר בכל זאת. קל הרבה יותר לבנות חוליית קישור ישראלית-פלשתינאית או לראות מגן פלשתינאי צעיר מבשל גול מרהיב לחלוץ יהודי מוכשר, מאשר להגיע להסכמה על חלוקת ירושלים וזכות השיבה.
קבוצות הכדורגל של "מרכז פרס לשלום" מפוזרות במספר מקומות בישראל ובשטחים, והמפגשים ביניהן הופכים לאי קטן וירוק של דו קיום. ילדים פלשתינאים רואים שהחברים היהודים שלהם רוצים לראות ולשחק כדורגל בדיוק כמוהם, וילדים יהודים רואים שיש ערבים ש"מתאבדים" על הכדור בהסתערות אל עבר השער.
מתקן האימונים של ריאל מדריד הוא למעשה עיר קטנה, שיש בה עשרות מגרשי כדורגל תקניים, עם יציעים, תאורה ודשא משובח. במרכז ניצב מבנה מפואר, שיש בו חדרי הלבשה, מרפאות, מסעדות, מוזיאון וגם מרפסת ממנה ניתן לצפות כיצד מתאמנים רובן וראול, סביולה ומיצ'ל סלגאדו. עבור התקשורת הספרדית, השמות הנוצצים האלה ומאות מיליוני הדולרים שהם שווים הפכו כבר מזמן לשגרה.
אבל לפני שבועיים, כאשר עצר האוטובוס בכניסה לעיר האימונים ופרק מתוכו את הילדים, לבושים כולם בבגדי ספורט לבנים של ריאל מדריד עם הכיתוב "שלום" בשלוש שפות, המתינו להם עשרות עיתונאים ומצלמות טלוויזיה, רוצים לראות מקרוב את הפלא הזה, יהודים ופלשתינאים שמוכנים להילחם רק על דבר אחד: מי יהיה הראשון שיקבל חתימה וצילום משותף עם הוד רוממותו המלך ראול.
עץ זית בכניסה למגרש
ריאל מדריד של אפריל 2009 נמצאת במצב רוח קודר. היא מסתכלת בקנאה על השכנה מקטלוניה ומבינה כבר עכשיו שזהו הזמן של מסי ושל הנרי לכבוש את ספרד ואולי גם את אירופה כולה.
מה שכמובן לא מוריד מאומה מתחושת הקדושה שאופפת כל אוהד כדורגל, כשהוא נכנס בשערי הברנבאו או כשמכונית המרצדס השחורה עוצרת ליד קבוצת הילדים שלנו וממנה יוצא ראול, בחולצה כחולה ובחליפה, ניגש בחיוך מבויש לילדים, מחלק חתימות ומצטלם, ובסוף גם מצטרף איתם לנטיעת עץ זית, ממש בכניסה למגרש האימונים המרכזי.
ראול נמצא בימים האלה בעין הסערה. ניפויו מהרכב הנבחרת הוא שיחת היום בתקשורת הספורט הספרדית. הוא לא מתראיין ולא מצטלם, אבל גם לא הסכים לוותר על הטקס ועל המפגש המיוחד עם הילדים מארץ הקודש. תמונת השמן הגדולה, שהביאו בשבילו משם, מצליחה להפתיע אפילו את מי שראה כבר הכול. הבלונים הלבנים, שמועפים לאוויר בסיום האירוע, מתאימים לשלום כמו גם לצבע המסורתי של ריאל. שניהם במצב לא משהו, אבל העיקר הכוונה, והעיקר שלילדי בית לחם וקרית גת תהיה עכשיו חוויה משותפת שלא קשורה למדי צבא ולטילי קסאם.
צפיה באימון של ריאל מדריד היא חוויה משעממת למדי. אימון כדורגל, בניגוד למשחק עצמו, הוא עניין מונוטוני, שגם נראה דומה למדי כמעט בכל מקום בעולם. אנשי הקבוצה מונעים מאיתנו לצלם, כדי שלא נחשוף חלילה את התרגילים הסודיים של חוואנדה ראמוס, אבל בינינו, בלי שאף אחד שומע, אין שם שום דבר שראובן עטר או שייע פייגנבוים לא יודעים. אותם קונוסים, אותה חזרה מעייפת על מסירות, כדורים ובעיטות.
לרגע אחד גם לנו מתחשק להזכיר לאנשים שם שאנחנו באים אולי מהמדבר, אבל מהמדבר הזהה מגיע גם יוסי בניון שבנגיחה מרהיבה לרשת בברננבאו דפק להם השנה את חלום הצ'מפיונס. אבל אז, אנחנו מגניבים מבט לארון הגביעים האין-סופי שניצב באולם, ונזכרים מי אנחנו, ומה המרחק האמיתי בין הבירנבאו לאורווה.
רק ראול מחייך
בסיום האימון, מחכים הילדים לשחקנים ומוכנים למבצע החתמה המוני. הם יוצאים אליהם בזה אחר זה, בצייתנות של מי שחייבים לעשות את זה אבל לא ממש מבינים למה. ואן ניסטרוי מעניק להם פרצוף חמוץ וצילום קבוצתי, גוטי שוכח להודות על המתנות שהביאו לו ילדי בית לחם מכנסיית המולד. ורק ראול, שוב הוא, נראה נהנה מכל רגע. מחייך, מצטלם, חותם, משתעשע. כי ככה זה עם מלכים אמיתיים, וככה זה עם שחקן שהוא גם סמל וגם דוגמא. ב-16 בתים בבית לחם בקרית גת ובירוחם מתנוססות עכשיו על הקירות התמונות שלו עם חתימה – חתימה מקורית ואמיתית.
ברק אובמה מחפש מתווך אמיתי לשלום ישראלי-פלשתיני? שיפנה לראול בלנקו גונזלס, כי בבכדורגל, הכדור לא הורג, הוא עגול, משחקים בו 90 דקות – ומקרבים איתו לבבות.
