ביום שני שעבר, בשעה טובה בית"ר ירושלים ניצחה בטדי את הפועל תל-אביב כנגד כל הסיכויים, עם סגל פחות טוב, מומנטום על הפנים ועוד ועוד. אני חייב להודות שזמן רב לא התרגשתי כך מניצחון, ולתחושתי כך גם רבבות אוהדי הצהוב-שחור בכל רחבי הארץ.
מיד לאחר המשחק התראיין הקפטן הבית"רי, אבירם ברוכיאן, ואמר למצלמות: "אם לא ננצח בשבת הבאה – לא עשינו כלום. זה צעד קדימה-שניים אחורה". הקפטן, שהיה גם המצטיין במשחק, אמר כמובן את הקלישאה המקובלת, אבל הכל-כך מוטעית. כשיש משחק טוב, בוודאי כאשר יש ניצחון גדול ומשמעותי צריך לדעת ליהנות גם מהרגע.
אוהד בית"ר ממוצע קם בבוקר שנה שלמה בשביל הרגע הזה - לנצח את הפועל תל-אביב. ואם זה קורה בטדי מול הקהל הביתי על אחת כמה וכמה. שלוש הנקודות הן הדבר הכי פחות חשוב באירוע הזה.
אז למה ברוכיאן טרח להגיד את זה? כיוון שזה נתפס "מקצועני" יותר. לא פרימיטיבי, לא אמוציונאלי, "ממשיכים הלאה", אל המטרה הבאה.
התפיסה הזו משותפת גם לעולם העסקים. ברגע שסיימנו עסקה טובה, אנחנו כבר עם הפנים לעסקה הבאה. או מהעולם שלנו הפרסומאים, ברגע שעלה לאוויר קמפיין מצוין ככל שיהיה, אנחנו, כבר במשימה הבאה. זה הרבה יותר "מקצועי" ובון טון לחשוב כך, או לפחות להגיד את זה.
בפסיכולוגיה יש שמות לשני מצבי סטייט אוף מיינד. האחד נקרא doing, אנשים שכל הזמן סביב העשייה, קצת על יד ההוויה, לא בתוך הרגע החי. השני being, אלה שמסוגלים להיות בתוך הרגע, בתוך ההוויה.
אני מודה שהדברים של הקפטן הבית"רי נגעו אצלי בנקודה רגישה, דווקא כי אני שייך הרבה יותר לסוג הראשון. הפוסל במומו פוסל. בשנה האחרונה היתה לנו הזכות לייצר קמפיינים מאד משמעותיים, זכורים ואהובים (ז"לצמן, מרקו, וופלים-בפלות, אפילו טסנו להודו ונפאל להביא שוקולד פרה למטיילים ישראלים), אבל בסופו של דבר כדאי להשתחרר כי החיים שלנו נמדדים גם ברגעים של אושר, של סיפוק, של שמחה.
גם אם בית"ר תנצח רצוף בשלושת המשחקים הבאים 0:5, אני לא אזכה לרגע של החיבוק הענק של עם ילדיי ברגע שנכנס השער הבודד של יבואה מול הפועל ת"א.
נכון, זה שייך למחלקה האמוציונאלית במוח, אבל טיפ קטן לכולנו: היתה עסקה טובה? זכיתם במכרז? עשיתם עבודה טובה? תרשו לעצמכם להיות קצת ב-being. אתה הבנת את זה ברוכיאן?
