1. בקיץ האחרון הוכתה תעשיית ספורט המכללות האמריקנית (NCAA) בהלם, כאשר ברנדון ג'נינגס, כוכב תיכונים ופרוספקט NBA, החליט לוותר על עונת מכללות כדי לחתום על חוזה לעונה אחת בלוטומטיקה רומא תמורת 1.2 מיליון דולר נטו. ג'נינגס הודיע אז שהקריירה הקצרה של שחקן כדורסל לא יכולה לאפשר לו לשחק עונה שלמה בהתנדבות עד שהוא מגיע ל-NBA, ולכן הוא החליט לנדוד לאירופה.
בארה"ב כבר החלו לחשוש שבקיץ הקרוב עוד תיכוניסטים יילכו בעקבותיו, ובאופן זה תיפגע האטרקטיביות של ליגת המכללות. אבל לפחות לפי מה שאמר בסוף השבוע ג'נינגס ל"ניו יורק טיימס", החששות לא ממש מוצדקים. במייל ששלח השחקן לעיתון הוא התלונן על היחס שהוא מקבל מהקבוצה. "קיבלתי את הכסף בזמן רק פעם אחת השנה", כתב ג'נינגס. "הם גם מתנהגים אליי כמו ילד קטן, ולא רואים בי גבר. יש משחקים שאני לא יורד מהמגרש, ויש כאלה שאני בכלל לא רואה אותו. אני לא רואה הרבה ילדים עושים את זה. זה קשה מאוד, ויכול לשבור אותך".
מה כל כך מציק לג'נינגס חוץ מהעניין הכספי, עד שהוא רוטן על הטירונות שמעבירים אותו? משהו שבגללו הרבה נערים אמריקנים יוותרו כנראה על הכסף של אירופה. מעבר לקשיי השפה והתרבות, ג'נינגס חשב שהגיע לרומא על תקן של כוכב, וזה גם היחס שהוא ציפה לקבל. כלומר הרבה דקות משחק, ורישיון חופשי לזרוק לסל. מה שהוא לא לקח בחשבון זה שהמאמן שלו יהיה יסמין רפשה הקרואטי, ואחר כך נאנדו ג'נטילה האיטלקי, שאצלם קודם מתאבדים בהגנה, ורק אחר כך מקבלים דקות משחק. התוצאה: ג'נינגס מקבל ביורוליג פחות מ-19 דקות בממוצע, וקולע קצת יותר מ-8 נקודות.
ועדיין יש מי שחושב שהקשיחות שבה נתקל ג'נינגס תהפוך אותו לשחקן יותר טוב. למשל הסוכן שסידר לו את החוזה, סוני ווקרו. "הכדורסל האירופאי הוא אמנם יותר פיזי ומכוון הגנה", אמר ווקרו לכתב העיתון, "אבל זה משהו שמשפר מאוד אספקטים שבכדורסל האמריקני פחות עובדים עליהם. באירופה גם מתאמנים פעמיים ביום, ואין ממש חיי חברה כמו במכללה. אני חושב שזה דווקא טוב כדי לחשל שחקן צעיר".
2. כנראה שאין דבר שבו הספורט האמריקני מתמחה יותר מאשר סטטיסטיקות. בכל אתר של קבוצה, ליגה או רשת ספורט, אפשר למצוא אלפי נתונים סטטיסטים על שחקנים, מאמנים, מועדונים ומה לא. רובם בהחלט מסייעים להבנת הענף, הדינאמיקה של קבוצה, או למעקב אחרי שחקן. אבל יש כאלה שמתעסקים בנושאים כל כך שוליים שהקשר שלהם לספורט הוא מופרך לחלוטין.
מה שמגביר עוד יותר את התופעה הזאת, הוא שאנחנו נמצאים שבוע לפני אירוע הספורט הכי גדול בארה"ב - הסופרבול ה-43 שיפגיש ביום ראשון הבא בפלורידה את אריזונה קרדינלס עם פיטסבורג סטילרס. כך למשל כאשר סוכנות הידיעות AP דיווחה שהסטילרס יעלו למשחק בתלבושת משחקי החוץ שלהם (חולצות לבנות), היא לא התאפקה ורצה לבדוק בכמה סופרבולים הם עלו עם הסט הלבן. ב-AP גילו שמתוך שבעת הסופרבולים שהסטילרס לקחו בהם חלק, בשניים הקודמים שהם לבשו לבן (2005 ו-1975) הם זכו. איך צבע החולצה משפיע על היכולת? אצל האמריקנים הוא כנראה יכול להשפיע.
גם בעיתון מכובד כמו ה"וול סטריט ג'ורנל" לא התאפקו ופרסמו "בדיקה סטטיסטית" משלהם לאור העובדה שזהו הסופרבול הראשון שאליו מגיעה אריזונה. על פי העיתון, כל קבוצה שרוצה לשבור את הנאחס ולהגיע לסופרבול, צריכה פשוט לרענן את הקמע שלה. כתבי הג'ורנל בדקו ומצאו שעד היום חמש קבוצות (ניו אינגלנד, דנבר, סיאטל, טמפה ביי ואריזונה) ששינו את הקמע שלהן או החליפו לו צבעים, הצליחו להעפיל לסופרבול בפעם הראשונה, או לחזור אליו אחרי בצורת ארוכה. ואצלנו עוד מסתכלים בבוז על מאמנים שמחזיקים חמסה בכיס.
