אפרים ברק חוזר לאפילוג החותם את פסק הדין של בית הדין הבינלאומי העליון לענייני ספורט, אותו פסק דין בעניינם של שחקני הכדורגל ליאונל מסי, ריבאס דייגו ומרסיו רפאל ראפינייה, ומתמוגג בכל פעם מחדש. בית הדין הזה מאגד את ארגוני הספורט החשובים בעולם, והוא הערכאה האחרונה בהחלט להביא בפניה מחלוקות ספורטיביות, בטרם יאמר את דברו ויקבע הלכות שיניעו את עולם הספורט מכאן והלאה.
מאז שבוורידי עולם הכדורגל זורמים מאות מיליונים של אירו, להחלטותיו של בית הדין - המוכר בשמו CAS (Court of Arbitration for Sport) - יש משמעויות מרחיקות לכת, הרבה מעבר ליישוב סכסוכי עבודה תמימים.
"תראה עד כמה הוא כתוב בצורה ספרותית ממש", מתפעל ברק מהאפילוג, כשהוא יושב במשרדו בבניין סונול האולטרה-פלסטי בתל אביב, ואז שב ומצטט ממנו: "המשחקים האולימפיים בבייג'ין 2008 מאחורינו. בשמה של רוח הספורט האולימפית, קורא ה-CAS לפיפ"א ולמועדוני הכדורגל לנהוג על-פי עקרונות הרצון הטוב ושיקול הדעת הנכון, ולמצוא פתרון הגיוני שיאפשר לשחקנים המעוניינים לייצג את ארצם במשחקים האולימפיים. הרכב הדיינים מבקש להביע את תקוותו הכנה, שבמהלך השנים עד למשחקים האולימפיים הבאים, בלונדון 2012, יגיעו פיפ"א והארגונים המסונפים אליה לפתרון מוסכם, הוגן וברור בסוגיה זו, שיהלום את הרוח האולימפית".
ברק איננו מבקר ספרות ואינו מנתח טקסטים. אם נדייק, הוא בסך-הכול חתום על פסק הדין המסתיים באפילוג האמור, פרי עטו שלו. אלא שדומה כי באותו ציטוט מאפשר לנו ברק לעכל את עוצמתו של הרגע, והרגע אכן עצום: ברק אינו חבר של מה בכך ב-CAS - עניין גדול כשלעצמו, שהרי ברק הוא הישראלי היחיד החבר כדיין בארגון - אלא מבכיריו ומראשי דייניו. בכך הפך ברק, האנונימי למדי לאוהד הישראלי, לאחד מאנשי הספורט הבכירים בעולם מטעמו של המפעל הציוני, לצד אישים כאלכס גלעדי בוועד האולימפי ויעקב אראל באופ"א (התאחדות הכדורגל האירופית המסונפת לפיפ"א, פדרציית הכדורגל העולמית).
איך הגיע לעמדת הכוח הזו? היה זה ברק עצמו שפנה ושהציע את מועמדותו לנשיאות ה-CAS, ותחילה נענה בהרמת גבה משתוממת, אך התעקש, ובחלוף שנה וחצי קנה את מקומו בבית הדין העליון, ומאז לא הסתפק רק בשמו המעטר את רשימות החברים בארגון. "יש לי תכונה גרועה, שאני לוקח דברים לקיצון", מעיד על עצמו ברק בחיוך.
לפני כעשר שנים, ברק היה היועץ המשפטי של מכבי תל אביב, שהייתה בבעלותו של לוני הרציקוביץ'. ד. מירקין ושות', המשרד שבו ברק הוא שותף בכיר ושבו התחיל את דרכו כמתמחה, מלווה כל השנים את הפעילות העסקית של חברת ישפאר שבבעלות הרציקוביץ', וכך הגיעו שניהם אל הקבוצה - זה כבעלים וזה כיועץ המשפטי. "זמן קצר אחרי שהתחלתי לעבוד עם לוני במכבי, כבר התחלתי להסתובב במסדרונות פיפ"א ואופ"א בשווייץ, בחיפושים אחרי ספרים וכתבי עת ללמוד מהם", הוא מספר. שלוש שנים אחרי שנכנס הרציקוביץ' למכבי, התפוצצה בכדורגל הישראלי "פרשת האפדרין". גיא עזורי, אז מאמן הכושר של הקבוצה, פיטם את שחקני הקבוצה בתוספי תזונה שהכילו את האפדרין האסור. בדיקת סמים שגרתית שנערכה לשחקן כפיר אדרי לפני משחק ליגה מול בית"ר ירושלים מצאה את החומר בדמו. הוא הושעה משישה משחקים, ומכבי נענשה בהפחתת נקודות.
"לוני, כדרכו בקודש, חיפש מוסד שיפוטי כלשהו שיתערב", משחזר ברק. "ממעבר על התקנות והכללים התוודעתי ל-CAS ונסעתי להיפגש עם היועץ המשפטי של הוועד האולימפי. עד שעשיתי את כל זה וביררתי את כל שצריך היה לברר - איחרתי את המועד להגשת פנייה ל-CAS, והסיפור נפל. לפחות הייתי עורך הדין הישראלי הראשון שהוביל תיק ל-CAS".
מאז הספיק ברק לטפל גם בענייניה הבינלאומיים של הפועל תל אביב ובלקוחות אחרים, כמו סוכן השחקנים רונן קצב, השייט אודי גל והכדורגלנים עומרי אפק, גל אלברמן, יוסי בניון וברוך דגו, אבל אף לא אחד מאלה עודד את ברק להמשיך ולנסות לתקוע יתד ב-CAS, כמו הריגוש החלוצי שעוררה בו פרשת האפדרין. הוא פשוט כתב למנכ"ל בית הדין מכתב, בשם עצמו, וביקש להיות חבר. ב-2005 הגיע מכתב התשובה שבישר לו כי מונה למשרת דיין.
יש לכם בכלל מילה ב-CAS? זה הרי לא סוד שבכדורגל העולמי, אם יש מחלוקת בין החזק לחזק פחות, הולכים תמיד עם החזק. עם הקבוצות החזקות של אירופה, ה-G-14.
"אני לא מסכים עם הקביעה הזאת. בסופו של דבר, אתה צריך להחליט מהי הפרשנות הנכונה לחוק, ואסור שההחלטה תיגזר מהשקפת העולם שלך. עם זאת, אתה לא יכול להתעלם מהקבוצות החברות ב-G-14 כיצרנים. וככל שהן גדולות וחזקות יותר, ככה קשה יותר לעמוד מולן. מישל פלאטיני, כנשיא אופ"א, הבין בחוכמתו שעדיף ללכת איתן במקום נגדן, וכמוהו גם ראשי ארגוני הספורט הבינו שאין מנוס מלשתף את המועדונים בתהליכי קבלת ההחלטות".
אל תבכי ארגנטינה
כיום ברק, 51, משכלל את הנישה שהמציא לעצמו. הוא מרצה במסלול למאסטר במשפט ספורט בינלאומי במכון הגבוה ללימודי משפט וכלכלה במדריד, וכותב את הפרק על משפט ספורט בישראל באנציקלופדיה הבינלאומית של החקיקה, מבית ההוצאה ההולנדי קלואר. לאחרונה היה חבר בצוות המצומצם שיזם יושב ראש ההתאחדות אבי לוזון לניסוח הצעת החוק למניעת אלימות בספורט, ולפני כחצי שנה נחל את אחת הצלחותיו הגדולות ביותר כמשפטן, כשבית המשפט העליון פסק לטובתו - כעורך דינו של קיבוץ צרעה - וקבע כי קיבוץ איננו מנוע מלהפעיל חנויות בקיבוץ באמצעות חבריו.
לא רק דיני עבודה וספורט הם מענייניו. הוא יועץ משפטי לגופי אמנות ותרבות כמו האופרה הישראלית וסוזן דלל, ופועל עם עמותות ועם גופים בתחומי הרווחה והחינוך, העסוקים בגיוס תרומות ובהקמת פרויקטים כמו קרן תל אביב לפיתוח. ברק הוא גם עורך דין חיצוני של קופת חולים מכבי בנושאים הקשורים לסל הבריאות, ומשרדו מלווה כבר כארבעים שנה את רשת בתי המלון הילטון.
אבל עם כל הכבוד לייעוץ המשפטי שהוא מעניק לשלל הגופים האלה, לתביעות הרבות שבהן זכה וליתר התיקים שהובאו בפניו במשך שנותיו ב-CAS, אף אחד מכל אלה לא משך את תשומת הלב העולמית כמו המקרה של מסי. כי בזמן שבישראל היו עסוקים כולם בשטויות הרגילות, בקיץ האחרון עצר העולם את נשימתו סביב הדברים החשובים באמת: ליאונל מסי ישחק בטורניר הכדורגל של אולימפיאדת בייג'ין במדי נבחרת ארגנטינה - כן או לא?
רקע לקורא הלא מעודכן: מסי הוא הכוכב של ברצלונה, ונכון להיום השחקן עם הכושר הטוב בעולם - כולל השוואות בלתי פוסקות למראדונה, מאמנו בנבחרת ארגנטינה בהווה. ברצלונה הביאה את מסי מארגנטינה כשהיה נער בן 13, והשקיעה בו מאז עשרות מיליוני אירו. הוא אדם צנום הנוטה להיפצע, והקבוצה, מצדה, נחושה לשמור על האתרוג ככל שניתן. ממילא נדרש היום שחקן כדורגל להרבה יותר הופעות מבעבר במסגרת הקבוצה שלו, וגם אם תקנון התאחדות הכדורגל העולמית קובע ששחקנים מחויבים להשתחרר למשחקי הנבחרות שלהם - תקנה המחייבת בעיקר את מועדוני הכדורגל - הקבוצות יעשו לא מעט על מנת למנוע את מימושם של זימונים כאלה.
כדי לחייב את המועדונים לעמוד בהתחייבות כלפי הנבחרות, מפרסמת ההתאחדות בכל קיץ את לוח המשחקים הרשמי לעונה הקרובה. הלוח כולל כל טורניר ואירוע בינלאומי, כולל משחקי ידידות בין נבחרות, שעתידים להתקיים במשך השנה. בהתאם, קובעת כל התאחדות ארצית את לוח המשחקים בליגות המקומיות שלה. "פעם", מאיר ברק את המציאות העכשווית, "הנבחרת הייתה משאת נפשו של שחקן הכדורגל. היום קשה לומר שלקבוצה ספרדית חשובה הנבחרת הארגנטינית. זאת בדיוק הסיבה שפיפ"א, כגוף העליון שמפקח ושמנהל, נכנסת לתמונה, ובתקנון שלה קובעת חובות של קבוצות הנוגעות לשחרור שחקנים".
הרקע הזה הכרחי לסיפור שבו התחלנו - סיפורם של מסי ושל נבחרת ארגנטינה באולימפיאדת בייג'ין, עם גיבורי המשנה דייגו וראפיניה, שחקניה הברזילאים של ורדר ברמן ושל שאלקה 04 מהליגה הבכירה בגרמניה. כשהתקרב מועד הפתיחה של האולימפיאדה, קיבלו ברצלונה, ורדר ברמן ושאלקה פניות מהתאחדויות הכדורגל של ארגנטינה ושל ברזיל לשחרר את שלושת השחקנים למשחקים האולימפיים. הצצה חטופה של מנהלי הקבוצות, ואחריהם של היועצים המשפטיים שלהן, בלוח השנה הרשמי של אופ"א, העלתה כי אולימפיאדת בייג'ין לא מופיעה בו. זה לא היה מקרי: הגוף המופקד על קיומן של האולימפיאדות הוא הוועד האולימפי העולמי. אבל האולימפיאדה היא אירוע ספורט רב תחומי שכדורגל הוא רק עוד ענף הנכלל בו, בניגוד גמור לתפיסה של עולם הכדורגל את עצמו, ושלפיה הוא הענף החשוב והגדול באמת.
כך שבעבור פיפ"א וההתאחדויות המסונפות לה, אירוע הספורט המרכזי בעולם אמנם מתרחש אחת לארבע שנים, אבל הוא בפירוש לא האולימפיאדה, אלא המונדיאל. העובדה שאולימפיאדת בייג'ין לא נכללה בלוח השנה הרשמי של אופ"א רחוקה מלהיות טעות תמימה. זאת פוליטיקה משומנת וצינית במיטבה.
כל ההמולה התרחשה סמוך מאוד לאוגוסט, מועד פתיחת האולימפיאדה. אוגוסט הוא חודש מרכזי בהכנות קבוצות הכדורגל ברחבי אירופה לעונה שבפתח, זו אמורה להתחיל בתוך שבועות מספר. שלבי המוקדמות הראשונים לליגת האלופות - האירוע שנחשב לאירוע הכדורגל המרכזי של השנה, ובוודאי הנוצץ והעשיר מכולם - יוצאים לדרך במקביל, והרבה כסף מונח על הכף. השחקנים רק חוזרים מפגרת הקיץ הקצרה, הגוף עדיין לא בשיא הכושר, ופציעות שוות הרבה כסף.
וכך ניתנה אמתלה מצוינת לברצלונה, לוורדר ברמן ולשאלקה לסרב לבקשות ההתאחדויות מברזיל ומארגנטינה ולהימנע מלשחרר את מסי, את דייגו ואת ראפינייה למשחקים האולימפיים. בברזיליה ובבואנוס איירס הקימו קול צעקה, ומסדרונות פיפ"א והוועד האולימפי התמלאו ברחש בלתי פוסק של עסקנים פוליטיים. פיפ"א כינסה מטעמה דיון דחוף של הוועדה העליונה, שקבעה כי על הקבוצות לשחרר את שלושת השחקנים לאולימפיאדה. ההחלטה התקבלה ב-29 ביולי, שבוע לפתיחת טורניר הכדורגל באולימפיאדה. עוד באותו יום נחת הערעור מטעם ברצלונה וורדר ברמן במשרדי ה-CAS.
זה נגמר בזהב
באותם רגעים פילס בצייתנות עו"ד ברק את דרכו במבוך המפותל של סניף שופרסל ברמת אביב, כשמכנסי ברמודה וכפכפים לגופו והוא דוחף עגלת קניות עמוסת מצרכים, בהתאם להוראותיה המדוקדקות של אשתו. כשעדר ישראלים מצווח שועט סביבו אל עבר מדפי הצריכה, ומערכות הכריזה תוקפות בסיפורים על מבצעים מפתים, צלצל הטלפון הסלולרי, שלולא היה מונח במצב רטט היה בוודאי מוחמץ מפאת ההמולה הקמעונית. מעברו השני של הקו היה נציג ה-CAS, שהתעניין אצל ברק אם ייאות לעמוד בראש הרכב השופטים שיכריע בגורל הקיץ של אלוהי הכדורגל, אחרי שצמד הבוררים שנבחרו לדון בתיק מטעמן של הקבוצות ושל פיפ"א ביקש למנות את ברק לעמוד בראשו.
ברק עוד הרשה לעצמו להשתהות מעט ולהתלבט בינו לבין עצמו אם להיענות להצעה. אחרי הכול, בעוד חמישה ימים אמור היה לצאת למינכן כדי לייצג את קבוצת כדורסל הנשים של רמת השרון בערעור שהגישה על השיבוץ שלה בגביע אירופה. עד ש"שמע", כמו כתובת אלקטרונית מרצדת, את עצמו אומר לעצמו, "סע כבר, מה עובר עליך?!" ובתוך יומיים היה בציריך.
"ביום שישי קיבלתי את הטלפון", משחזר ברק בהנאה גלויה. "הדיון במינכן עם רמת השרון יצר לחץ זמנים מטורף. העניין הוא שמשרדי ה-CAS יושבים בלוזאן, והטיסה שלי למינכן אמורה הייתה לעבור דרך ציריך. ביקשתי מאנשי ה-CAS שמפאת קוצר הזמנים, נקיים את הדיון בציריך, ואחרי סבב קצר סוכם העניין. הבטחתי שאארגן את הטיסה לציריך ביום ראשון דרך סוכנות הנסיעות, כי אצלם המשרדים סגורים ביום ראשון, ואתה יכול לדמיין איך נראה סוף השבוע שלי. אחרי שאני עושה את כל זה, עוד ביקש עורך הדין הגרמני של ורדר ברמן ושל שאלקה לדחות את הדיון ל-11 באוגוסט, כי הוא יוצא לחופשה בסוף השבוע. ביקשתי מהמזכירה ב-CAS שתבהיר לו שאם אני משנה את לוח הזמנים שלי עבור הדיון הזה, מוטב שיפסיק הוא לפני הזמן את הנופש".
על הדיון עצמו אומר ברק ביובש שהיה מעניין. "את עיקר עניינה הביאה פיפ"א באמצעות מרקו ויליגר, מנהל המחלקה המשפטית, ועומאר אונגרו, מנהל האגף למעמד השחקן. הם אמרו שהאקזקיוטיב קומיטי קבעה שקיימת חובה לשחרר את השחקנים לאולימפיאדה מכורח המנהג, ושאנחנו היינו צריכים לקיים דיון משפטי על-פי הדין השוויצרי, ושאלו אם במקרה של גופים כמו פיפ"א ואופ"א קיימת חבות במקרה של מנהג; ובהנחה שכן - האם המקרה הפרטי הזה עונה על ההגדרות העקרוניות? הגענו למסקנה שעל-פי הדין השוויצרי אכן מדובר במנהג המייצר חבות, ועכשיו נדרש מאיתנו להכריע אם פיפ"א והקבוצות נהגו לאכוף את הגישה הזאת בעבר, כלומר - האם קיים כאן מנהג.
"מצאנו שלא. התברר שהיו מקרים שקבוצות לא שחררו שחקנים למשחקים אולימפיים, ושפיפ"א לא הענישה אותן. החלטנו שברצלונה וורדר ברמן לא חייבות לשחרר את השחקנים לבייג'ין. לא תמצא החלטה דומה שדברים התקבלו בעניינה בכזאת מהירות ועם כאלה השלכות עולמיות. אני משוכנע שמצד כמה מארגוני הספורט הגדולים בעולם היה נחמד מאוד להחליט אחרת, אבל אנחנו פעלנו לפי אמות מידה משפטיות שלא מתעלמות מהמיוחדות של הספורט".
בסופו של דבר, ולמרות הפסיקה, מסי שיחק עם נבחרת ארגנטינה בבייג'ין, וגם זכה איתה במדליית הזהב בטורניר. מאמנו בברצלונה, פפ גווארדיולה, הבין שחוקים לחוד ושכל ישר לחוד, וכדי להרוויח את מסי מחויב רגשית ומקצועית אליו ולמועדון, עדיף לו לשלוח אותו לבייג'ין עם הנבחרת שלו.
החוק שטרף את הקלפים
ההרחבה היתרה על תיק מסי מובאת כאן לא רק בשל גדולתו של השחקן המעורב, אלא בעיקר כיוון שסיפורו מייצג את הכדורגל בן זמננו ובשל מה שהפך להיות: סוגד להון, מוחק ורומס באלימות את השאר, ונעדר כמעט כל רגישות ואחריות חברתית. בדרך, הוא גם מכחיד את עצמו.
פערי הרמות בכדורגל העולמי, והיטשטשות מרכיב הלאום בקריירה של השחקן לטובת חיזוק חשבון הבנק שלו, הוחרפו עוד יותר מאז הפכו המועדונים העשירים לאסופה של שחקנים בינלאומיים, בעקבות "חוק בוסמן" שנחקק באירופה ב-1995. המהלך פתח את גבולות הכדורגל באירופה בהתאם לרוח האיחוד האירופי, והסיר את המגבלות על מספר השחקנים האירופיים הרשאים לשחק בקבוצות ביבשת. מה שהתחיל כהכרה בחופש העיסוק הפך במהרה לחרב מתהפכת: הקבוצות העשירות באירופה קונות כל שחקן מוכשר הצומח ביבשת, ולקבוצות הבינוניות והקטנות אין כל סיכוי להגיע למשהו, וחלקן נמחקות.
"בוסמן, וכל מה שקרה בעקבות הקמתו של האיחוד הם הדברים שהשפיעו הכי הרבה על הכדורגל", אומר ברק. "עד אז התפיסה של הכדורגל הייתה מדינתית, אבל פתיחת הגבולות שינתה הכול. היום אתה שואל את עצמך, למה שיהיו נבחרות מדינתיות ולא יבשתיות? ברור שהכללים שחלשו פעם על עולם הכדורגל כבר לא עובדים. באירופה יש עיסוק עצום בסוגיות של העברת שחקנים, חופש עיסוק, זכויות שידור והגבלים עסקיים, עד כדי כך שכל דבר בפריזמה אירופית נבחן דרך האספקטים האלה. חוק בוסמן הוא בכלל שאלה מתחום ההגבלים העסקיים.
"התוצאה היא שתפיסות מודרניות בכדורגל, שנעשו מראייה אירופית, שינו את הכללים בעולם כולו בכל מה שקשור להעברת שחקנים. מאזן הכוחות בין השחקנים לקבוצות נוטה בבירור לכיוון השחקן, שעושה מה שבראש שלו. אפשר לטעון שצריך להגביל את חופש העיסוק, ובמובנים מסוימים זה גם נכון. היום שחקן מצפצף על ההסכם שהוא חתום עליו, כי הוא קיבל הצעה עם יותר כסף מקבוצה אחרת".
ויש מה לעשות נגד זה?
"המערכת לא השכילה לשים בלמים על ההבנה שברגע שבנאדם החליט שהוא שחקן כדורגל, הוא לוקח על עצמו מגבלות במודע. בהתחשב בעובדה שלא ניתן להתייחס לשחקן כדורגל כאל עובד רגיל, תידרש חשיבה מעמיקה כלפי המעמד שלו, והרבה דברים שקרו והרבה תהליכים שקורים יצטרכו להתגלגל לאחור. לדעתי לא צריך להתבייש, ויש להגדיר את שחקן הכדורגל כעובד חריג, ומכאן והלאה להחיל על מערכת היחסים שבין קבוצה לשחקן כללים מסוג אחר, שיתאמו את רוח הספורט. ואם על-פי הכללים האלה צריך למנוע משחקן מעבר בין קבוצות - תמנע את זה ממנו. אני מסכים שלא ניתן להכריח שחקן לשחק בקבוצה מסוימת, אבל אתה בהחלט יכול למנוע ממנו לחתום בקבוצה אחרת".
בסך-הכול מדובר באבולוציה טבעית של אגואיזם: בעלי הקבוצות חינכו את השחקנים שמה שחשוב זה כסף ולא מחויבות למועדון.
"נכון שקיים תהליך שיוצר דיונים מדהימים על מעבר וגניבת שחקנים צעירים ממדינות מייצרות שחקנים לאירופה, על אפן וחמתן של קבוצות האם. הסכנות בעולם גלובלי גדולות יותר. הנזק שנגרם לקבוצה ישראלית כתוצאה מהפרת הסכם הוא גדול, אבל לקבוצה האירופית שרוצה את השחקן הסכום לתשלום הוא פינאטס. אתה פוגע בדרך הזאת ביציבות, ופוגם באינטרס של קבוצה לקדם ולהשקיע בשחקן צעיר. זאת תופעה קשה, שקיימת ביחסים בין אפריקה לאירופה, ומנסים להסדיר אותה. היום הליגה הכי מעניינת בעולם היא ליגת האלופות, שממקדת אליה את העיניים מכל העולם. במובן הזה מדובר בתהליך טבעי. ברגע שספורט מאבד מהמאפיינים הקהילתיים שלו, והופך ליותר ויותר ביזנס, אין סיבה שתהליכים של גלובליזציה לא יחולו גם על הכדורגל".
כדורגל במהותו הוא לא עניין לגלובליזציה. ילד קטן בברזיל לפני ארבעים שנה זכה לראות את פלה מעביר את רוב הקריירה שלו בברזיל. שלושים שנה אחר כך הוא ראה את רונלדיניו בקושי בכמה עשרות משחקים, ועבור הארגנטיני הממוצע מסי הוא בחזקת שמועה.
"אתה שואל אותי אם התהליכים האלה בריאים לכדורגל? אז בתשובה תמימה זה לא בריא, כי הוא הופך בסופו של יום את כל הליגות ללא מעניינות. אם תיקח כל ליגה בעולם, יש שם שלוש-ארבע קבוצות שמתחלפות ביניהן כל שנה מי תהיה אלופה, בכל שנה משחקות אותן קבוצות כמעט בליגת האלופות, כשפה ושם איזה סינדרלה רצה למעלה, ואתה מגיע למסקנה שלכדורגל, כמרכיב של חוויה חברתית-תרבותית, נגרם נזק.
"האלופה לא נבחרת על בסיס שוויוני, אלא הכסף הוא שמשחק. האם זה רע? תלוי מה המבחן. למה בעניין הזה הכדורגל שונה מהכול? המהלכים שפיפ"א ושאופ"א עושות הם נכונים לטובת הכדורגל, בהתחשב בעובדה שלא נכון שתהליכים שקורים בתחומים אחרים יפסחו על כדורגל. העניין הוא שלפעמים, כשהדברים האלה קורים בכדורגל, זה מפריע לנו, כי לא התנתקנו עדיין ואנחנו לא רוצים להתנתק מהוויית הכדורגל כאלמנט חברתי-קהילתי".**
