מתישהו החיים התחילו לחייך לדדי בן דיין וסביר שהמתישהו הזה היה בשלב מוקדם של החיים שלו, הרבה לפני שהכרתם אותו בכלל. בתגובה הקפיד בן דיין מאז ומתמיד להיישיר אל החיים את המבט הנכון. בגלל זה, עכשיו, כשהוא כבר בן שלושים, הגיל שבו אנשים מתחילים כבר להתעצב למי שהם באמת אחרי שטעמו מכל הבא ליד באישיות שלהם בשנות העשרים הילדותיות, הוא נמצא בעמדה שהוא יכול לכתוב את המדריך לחיים הטובים, עם כל התובנות וההמלצות הנכונות.
כי בזמן שחבריו למחזור האפרוחים המבטיחים של מכבי תל אביב במחצית השנייה של שנות ה-90' - הדור שאמור היה לרשת את נמני, זוהר וחבריהם ולייצר את המשך השושלת - התברברו להם לאטם במרחבי הקבוצות הזניחות של הכדורגל הישראלי כמעט עד התפוגגות מוחלטת, בגיל שלושים דדי בן דיין מצא בית. בקופסא של נתניה. הוא לא יעזוב את נתניה גם אם במכבי יתהפכו על הראש. הוא התחתן לפני חודש והוא באמת מאושר מזה, כי עם כל הכבוד לכדורגל, יש דברים יותר חשובים בחיים. את הבית המשותף שלו הוא מיקם שתי דקות מהבית של אמא שלו בחולון ושתי קומות מתחת למשפחת בוזגלו.
המוטו המרכזי במדריך החיים הטובים של בן דיין אומר ככה: "דברים טובים קורים לאנשים טובים", וכדי לשייך את עצמו למוטו, משלים בן דיין ואומר: "ואני בנאדם טוב, לא?". אחר כך הוא נבהל, מה פתאום יעיד על עצמו שהוא בנאדם טוב, ומבקש למחוק את הדברים. לא מפחד מעין הרע חלילה, פשוט מפני צרות עינם של הסובבים אותו. "יכול להיות שהדברים מסתדרים לי כי אני בא ליהנות בחיים ויכול גם להיות שזה קורה ככה כי אני בא מטוב, עם כל מה שמשתמע. כי אני, הכי חשוב לי ליהנות". ואיך יודעים שבן דיין חי את החיים נכון? כי הוא מבלה כל יום בים. גם בימים של חורף קפוא הוא נכנס למים ושוחה. "הפסיכולוגית שלי" הוא קורא לים.
הדברים מסתדרים לו באמת. מאז הגיע למכבי נתניה הקבוצה סיימה פעמיים כסגנית של בית"ר ירושלים. לאחרונה הוא הפך שחקן הרכב קבוע בנבחרת. מעמדת המגן השמאלי הוא אחראי ל-4 שערים העונה בנתניה (2 שערים ו-2 בישולים) מתוך 10 שכבשה הקבוצה. "אני היום במקום טוב, שאוהבים אותי, שנותנים לי הרגשה של בית. שנותנים לי אהבה. והיום אהבה וחום חשובים לי יותר מבעבר", הוא מסביר את העניין בשפה לא כדורגלנית בכלל. "ואני בתגובה מחזיר אהבה. אני נמצא היום במקום שבו אני לא רוצה לתת לכלום לחמוק לי מהידיים, פשוט רוצה לשמור הכל לעצמי. אני רוצה לתת את המקסימום במגרש ומחוצה לו. זה לא קשור לכדורגל, אלא לחיים האישיים שלך בכלל, כי ברגע שאתה מקבל אהבה אתה לא תחזיר מלחמה, אלא תיתן חזרה אהבה".
ילדות באי השדים
החיים כבר זימנו לבן דיין כמה הזדמנויות להיתקל בצדדים ההפוכים של האהבה והפרגון, לא סתם התובנות שלו חדות כל כך. פעם בן דיין היה ילד תמים ומלא חלומות באי השדים שנברא בקרית שלום, אי שם באמצע שנות ה-90'. הוא האמין בכל לבו שיגשים את עצמו במועדון שגדל בו מנערות, וכמוהו האמינו גם גיא צרפתי, בן לוז וחיים חג'ג'. הם היו דור האפרוחים שבא אחרי השנים המופלאות של האליפויות, ואלה שבנו עליהם שימשכו את המקל במרוץ השליחים ההישגי של מכבי.
אי אפשר היה לבקש עיתוי יותר אומלל להיבנות במכבי. גם כשהזהירו אותו ואת חבריו שמסביב לנמני שהם כל כך מעריצים לא יצמח דבר וחצי דבר, סירבו כולם לשמוע. בעצם, איך אפשר היה לשמוע משהו במכבי של אותם ימים, במיוחד כשאתה ילד בן עשרים.
אחר כך בא קלינגר לאמן במכבי, בן דיין מצא את עצמו ביציע, ובעיצומה של עונת האליפות ההיא, נשלח לחודש סהרורי בכפר וסבא והפועל פתח תקווה, נפצע ונעלם מהמגרשים לחצי שנה. נדמה היה שזהו זה, גם גורלו שלו, כמו הבטחות רבות לפניו במועדון הצהוב, נחרץ לאבדון אחרי חמש עונות במכבי.
אלא שאז שוב עמד לצדו של בן דיין החיוך שתמיד הציל אותו במצבים שונים בחיים, כי כישרון לבד לא מספיק, והוא התחיל להמריא מחדש. שנתיים בהפועל באר שבע שכללו זימון לנבחרת של גרנט, אחריהן שנתיים בקולורדו ראפידס מה-MLS, עם 8 שערים ו-4 בישולים, ואז הגיע הקיץ לפני שנתיים, ואחריו הטלפון מגוטמן שהחזיר אותו לארץ, לנתניה של דני יאמר. בן דיין בעצמו לא מבין לגמרי למה חזר, "לא כל כך רציתי לחזור, ואם אתה מחזיר אותי אחורה שנתיים, אני אולי בכלל לא חוזר".
כמה טוב היה לו שם? היום, על הקיר בבית אמא שעליו היתה תלויה פעם, לפני עשר שנים, תמונה ענקית של בן דיין יחד עם דריקס ודוד רביבו חוגגים אחרי שער במכבי, כבר תלויה תמונה אחרת. של דדי במדי קולורדו.
"אתה יודע שאני הישראלי הראשון שהבקיע ב-MLS? גם מוטל'ה שפיגלר עשה שם סיבוב יחד עם פלה, אבל אפילו הוא לא הבקיע שם", מתלהב בן דיין, "השנתיים בקולורדו היו מדהימות. הכל קרה די במקרה. הסוכנים שלי שאלו אותי אם אקטואלי מבחינתי ארצות הברית, ועניתי שבשמחה. לא ראיתי שום סיבה לא לנסות ליגה אחרת. אנשים פה חושבים שהרמה ב-MLS לא משהו, אבל עם כל הכבוד, אין מה להשוות בין פה לשם. היו לי הצעות בשנים האחרונות גם מבלגיה, אבל זה לא שהבדלי הרמות בין בלגיה לכאן כאלה גדולים. ברור שלצאת לאירופה זה חלום ילדות, ואם יתמזל מזלי ואעבוד קשה אז יכול להיות שהדלת תיפתח ביום מן הימים. אבל בינתיים גם להצליח פה זה סוג של מטרה".
אבי מי?
היום בן דיין כבר לא רוצה כל כך לדבר על מכבי. וגם על נמני הוא לא ידבר. האמת שהוא גם לא צריך. בן דיין בשיאו היום, אי אפשר שלא לראות את זה. סופסוף גם הקבוצה שבן דיין משחק בה נראית כמוהו. "אם אני היום מסתכל אחורה, לא יכולתי לבקש תסריט יותר טוב ממה שקיבלתי לקריירה שלי. הייתי בפסגה במכבי, זכיתי בשני גביעים, הייתי מלך השערים של הקבוצה (עונת 99/00 - ח"ש), ואז הראו לי את הדרך החוצה, והיתה לי חצי שנה רעה מאוד. אבל איך אמר לי פעם שמעון קורק שהיה המנהל במכבי: אם מעיפים אותך מהדלת, תבוא מהחלון. ואותי העיפו מהדלת, אבל חזרתי מהחלון, רק למועדון אחר. כי אם היה משהו שחמש השנים האחרונות נתנו לי, זה לדעת להעריך ולשמור על המקום שאני נמצא בו, ולא לתת לעצמי לקלקל אותו".
למרות שזו העונה השלישית שלו בנתניה, הוא לא מקבל את זה כמובן מאליו. "אתה קולט - אני מתאמן היום תחת מתיאוס. ובהתחלה זה היה ממש לא מציאותי, שהשחקן הנערץ והענק שראינו במונדיאלים, שסגדנו לו, עכשיו הוא המאמן שלי. היום אני רק יכול להצטער שהוא לא יכול היה לאמן אותי בגיל צעיר יותר. בטח הייתי מגיע למקומות אחרים מעבר לים".
הוא מודה שלא תמיד הוא התייחס ככה לכדורגל כמו שהוא מתייחס היום. עניין של התבגרות. "היתה בי פעם תמימות. אבל היום שאני מסתכל על הליגה שלנו, אני רואה שיש הרבה דברים לא נקיים ואתה משתדל לא להתעסק בהם ושלא יגעו בך. רק אם אתה מסתכל על מטרה ונשאר בפוקוס, הדברים לא יגעו בך. בסופו של דבר, החלום שלי אז היה להיות במקומות שאני נמצא בהם עכשיו. להיות שחקן נבחרת, להיות בורג חשוב בקבוצת כדורגל, וליהנות ממה שאני עושה. כי אני, ברגע שאין לי שמחת חיים, ואני בא ולא נהנה, עדיף שלא אבוא ואשאר כבר בבית. בחמש השנים האחרונות אני נהנה כל יום לקום בבוקר ולבוא לאימון".
