1. הסיפור הגדול של השבוע הוא מסקנות ועדת בורוביץ', שהמליצה על קריטריונים חדשים לקביעת חלוקת כספי המועצה להסדר ההימורים (הטוטו) בספורט בישראל. בהתאחדות לכדורגל זעמו. הם טוענים שלא יכול להיות שהכדורגל, שאחראי לטענתם למרבית הכנסות המועצה, לא יהיה הנהנה העיקרי מהכסף הזה, ועוד שידרשו לקצץ לו. אבל את בכירי הטוטו, שרוצים להביא לדיון בדירקטוריון המועצה את מסקנות הוועדה כמה שיותר מהר, זה לא מעניין. כך למשל מנכ"ל המועצה, עופר פרי, הזכיר שעיקר הכסף מגיע אמנם מכדורגל, אבל ממש לא מכדורגל ישראלי.
ההערה הזאת של פרי הזכירה לי נושא אחר שהעלה השבוע לכותרות ביוזמתו: בבקשה לפעול נגד בנק הדואר כמייצג של "ווסטרן יוניון" בישראל. מתברר כי במקביל לכך שהמועצה פועלת נגד חברות האשראי ששימשו כמסלקה עבור אתרי הימורים מחו"ל, עברו מארגני אתרי ההימורים והמהמרים להשתמש בשירותי "ווסטרן יוניון" של בנק הדואר כמסלקה לכספי ההימורים.
אין דרך כמעט לאמוד את היקף שוק הימורי הספורט הלא חוקיים בישראל. ההערכה היא כי למרות כל ההגבלות - למשל איסור על פרסום, או דרישה של הטוטו, שלא תמיד מיושמת, לחסום את האפשרות להמר בכרטיסי אשראי - השוק הזה מגלגל סכומי עתק.
זה מוזר לכאורה שאנשים מהמרים באתרים לא חוקיים במקום לנתב את הכסף למועצה. הרי כל מי שנכנס לאתר הטוטו, יכול להמר על תוצאות אירועי ספורט באופן חוקי. אלה מה? בתי ההימורים בחו"ל, בהיותם כפופים רק לבעלי המניות שלהם, ולא לרגולטור, יכולים לעשות ככל העולה על רוחם ולהוציא ליינים על כל ענף. הטוטו יכול לפי חוק להפעיל הימורים רק על משחקי כדורגל וכדורסל.
שנים מנסים במועצה לארגן כאן מרוצי סוסים, אפשרות להימורים אינטראקטיביים דרך ערוצי הספורט בטלוויזיה, ושאר כלים שיאפשרו להם להגדיל את הכנסות הספורט בישראל על חשבון השוק השחור של הימורי הספורט. ומי מכשיל את זה? דווקא המדינה. מחד היא מונעת מהמועצה להרחיב את האפשרויות להימורים חוקיים, וזה כשמאידך היא מורה לה כיצד לחלק את הכספים. היא מתנהגת כמו ילד שצופה בסרט אימה: מצד אחד היא מסתירה את פניה בכף ידה, כדי לא לראות את התועבה כביכול שבהימורים, אבל מצד שני היא מציצה דרך הרווח שבין האצבעות. שהרי היא מעוניינת בתוצר הסופי שלהם.
לכן הגיע הזמן שהמדינה תנקוט עמדה ולא דרך ועדות מטופשות. בואו נוציא לרגע מכלל אפשרות את שני התרחישים הקיצוניים. הראשון, הוצאת כל ההימורים אל מחוץ לחוק וסגירה לאלתר של הטוטו ומפעל הפיס. השני, מתן זיכיון לכל גורם פרטי שמבקש לארגן הימורים. בהנחה כזאת, צריך לראות איך מסייעים למועצה להפוך לגוף שיכול להתחרות ביעילות באתרים הלא חוקיים. הצפי הוא שבמקרה כזה ניתן יהיה להכפיל את הכנסות הספורט מהימורים. ואז אפשר יהיה גם להכפיל את תקציב ענף הג'ודו, ולא על חשבון הכדורגל.
2. בואו נחזור רגע לדבריו של עופר פרי על ההכנסות מהימורים על משחקים מחו"ל. באנגליה למשל רוב הכסף של המהמרים הולך על ליגת הכדורגל המקומית, למרות שהם יכולים להמר בקלות גם על משחקי הבונדסליגה מגרמניה, הסרייה A מאיטליה, או לה ליגה מספרד. הסיבה לכך היא שמעבר לרצון להרוויח כסף קל, הרי שההימורים על משחקי כדורגל הם לרוב אמוציונאליים. באתרי הבית של קבוצות מהפרמיירליג מוזמנים האוהדים לשים את כספם על הקבוצה. בדיוק כמו רכישה של צעיף או דגל, כך גם כרטיס ההימורים הוא עבור אוהדים רבים חלק מה"ערכה לשבת". בישראל ה"ערכה" הזאת כוללת ישיבות של ימי חמישי בתחנות הטוטו, שקית פיצוחים ולמי שנשאר בבית גם את "שירים ושערים".
מי שבעיקר אשם בכך הם מועדוני הכדורגל, שהפסיקו להשקיע באוהדים והפקירו אותנו להמיר את חוויית הכדורגל בקניונים, פארקים, בתי קולנוע או מסעדות. "ממילא הכסף מגיע מהטלוויזיה ומהטוטו, ולא ממכרית כרטיסים", אמרו לעצמם בעלי הקבוצות ועסקני ההתאחדות. אבל מה שאף אחד מהם לא לקח בחשבון הוא שבסופו של דבר משחקים שנערכים לעיני יציעים שוממים, לא ימשכו את הצופים אל הטלוויזיה, ולא את המהמרים אל תחנות הטוטו.
רוב המהמרים על ספורט אינם מכורים לריגוש שבהימור עצמו, אלא מבקשים להעצים את החוויה הספורטיבית. קצת כמו שני אוהדים של קבוצות יריבות שמתערבים ביניהם ביציע. כשהכסף שכל אחד מהם "משקיע" בקבוצתו, אינו תולדה של הימור מושכל אלא ביטוי לאהדה.
מי שמחפש את הסיבה לירידה הדרמטית בהימורים על משחקי כדורגל בישראל, או את הירידה החדה בשיעור הצופים במשחקי הכדורגל בטלוויזיה, צריך פשוט להסתכל על היציעים. אלה מלאים בקרחות שמשמען קרחות גם בסלון הביתי וגם פחות טורים בטופס הטוטו. כי בסופו של דבר כדורגל הוא פועל יוצא של אווירה. וכשאין אווירה במגרש, ימשיכו אוהדי הכדורגל להעדיף את "עובדה" עם אילנה דיין על פני המשחק המרכזי בליגת העל. ואז גם מה הפלא שיותר ויותר ישראלים מהמרים על תוצאות משחקים מליגת האלופות, ה-NBA. אפשר להגיד על המהמרים הרבה דברים, אבל פראיירים הם לא.
