אתמול (חמישי) הושק הספר "60 שנות דייויס", מאת דדי הרניק, שהיה בעברו יו"ר איגוד הטניס.
עשרות אנשי טניס, ביניהם שחקני עבר, מאמנים, אנשי הנהלה ותקשורת הגיעו כדי לצפות באירוע השקתו של הספר הראשון, שמתאר את ההיסטוריה הישראלית במפעל, מאז שנות ה-50 ועד היום.
במהלך האירוע סיפרו בכירי המפעל אנקדוטות שטרם נשמעו מהמפגשים שונים. ד"ר איאן פרומן, נשיא האיגוד, היה ראשון הדוברים ותיאר מספר מקרים שנדמה היה לרגע שלקוח מעולם אחר.
פרומן סיפר: "ב-1972 שיחקנו מול איראן ברמת גן. המודעות לטניס היתה אז נמוכה, לא כמו היום, והשמלה של אחת האוהדות נדבקה לכיסא והיא פשוט החלה לצעוק במהלך הנקודה".
פרומן המשיך וסיפר על מקרה נוסף: "באותו מפגש היה רק תא שירותים ומקלחות אחד שיועד קודם כל לשחקנים. אחת האוהדות ביקשה להשתמש בשירותים והנבחרת אכן אפשרה לה ויצאה מהמקום. להפתעתם, כשחזרו אחרי מספר דקות גילו תור ארוך שמשתרך לכיוון השירותים, דבר אשר דחה את המשחק בזמן רב".
אלא שכאן, לדברי פרומן, ממש לא נגמר הסיפור: "בגלל העיכוב היינו צריכים לדחות את המשחק ביום, כי נהיה חשוך. למחרת, הגענו שוב למגרש ונדהמנו לגלות שהאיגוד הישראלי שכר את המגרש רק לשלושה ימים, ושחבורת שחקנים צעירה השתלטה על המגרש ומסרבת לרדת ממנו. לאחר ויכוח קצר והסברים, פינו חברי המועדון את המגרש ואפשרו את המשך המפגש".
שלמה גליקשטיין, אז קפטן הנבחרת, סיפר על האינטראקציה המיוחדת בינו לבין עמוס מנסדורף, בניצחון ישראל על פורטוגל ב-93: "עלינו ליום המשחקים האחרון לאחר שכמעט לא ישנו במהלך הלילה בגלל נבחרת אנגלית בליגה למקומות עבודה, שעשתה רעש בלתי פוסק".
"עמוס העיר אותי ב-6:00 בבוקר והוא היה עצבני ועייף, רחוק מלעלות למשחק. באותו בוקר הוא ערך את החימום הקצר ביותר בהיסטוריה, 45 שניות, שכללו חבטה אחת מכל סוג. ראיתי שחייבים לעשות משהו בנדון וקראתי לדגל את עופר סלע, המצחיק מכולם בנבחרת, לבדר את עמוס עד תחילת המשחק. הוא עשה זאת בהצלחה רבה".
גליקשטיין המשיך וחשף שיחה בינו לבין עמוס במהלך המשחק: "לאחר שזכה במשחקון הראשון עמוס אמר לי, שהוא יורד מהמגרש כי הוא לא מסוגל להמשיך יותר. בכל אחת מההפסקות בכלל לא דיברנו על טניס, רק ניסיתי לשכנע את עמוס שימשיך לשחק. בשלב מסוים עמוס התחיל לנצח ופשוט שיבח והילל את עצמו בכל הזדמנות. בסופו של דבר זה עזר והוא ניצח".
המשיך בסיפורים המרתקים שחר פרקיס, שסיפר כי הצבא סרב לשחררו לאחד ממשחקי הדייויס, אלא רק ברגע האחרון. אחרון הדוברים היה קפטן הנבחרת לשעבר, רון סטיל, שסיפר על התלאות שנאלץ לעבור עד שפגש את הנבחרת.
דדי הרניק, סיכם: "כתבתי את הספר כי אני אוהב טניס וכל מה שקשור בו. הדייויס הוא ספינת הדגל של ישראל וחשוב להעריך, לזכור ולתעד את כל מי שתרם למפעל הזה".
