מועצת הכבלים והלוויין אמורה לשמור על האינטרס של הצופה. אם הכדורגל הישראלי הוא האישיו הטלוויזיוני שמגיע לפתחה של המועצה, המועצה צריכה להגיד להתאחדות ולזכיינים: רבותיי, הדבר הזה שאתם מבקשים לשדר, הוא לא שווה שצופים יוציאו עליו שקל. אתם צריכים להעריך אותם שהם מוכנים להקריב גרגרי מוח תמורת הצפייה בדבר הזה. תנו להם רנטה על חשבונכם. במקום זה אנחנו מקבלים כבר כמה עונות כדורגל ישראלי בערוצים בתשלום, ועכשיו מציע יו"ר מועצת הכבלים והלוויין 90 דקות בחסות גופים מסחריים. והוא עוד הצדיק בסיפור הזה.
הרייטינג התיישר עם הרמה
ההתאחדות דרשה על זכויות השידור 4.5 מיליון דולר. עכשיו היא מוכנה לסגור על הרבה פחות. עד לפני שלוש-ארבע שנים היתה התפרעות בתשלומים עבור שידור משחקי ליגת העל. הערוצים רבו ביניהם על הזכות לשדר וההתאחדות קיבלה סכומים חסרי פרופורציה. הסכומים האלה השתלבו באמירות התלושות של יו"ר ההתאחדות על העפלה למונדיאל. אחר כך התיישבה רמת המשחק על טבלת הרייטינג ובערוצים המסחריים קילפו את הקרקפות בתדהמה: איך האכילו אותם בגוויה הזאת ועוד תמורת כל כך הרבה כסף. הבועה התפוצצה.
החסויות שיו"ר מועצת הכבלים והלוויין מציע היום תמורת שידור המשחקים הן תמריץ. פעם לא היה צריך תמריץ. היום אפילו התמריץ לא ממריץ. הערוצים השונים אומרים לצופים את האמת על הסחורה שלוזון נלחם שתשודר. סופסוף אומרים אמת בטלוויזיה.
פעם היה פה ערוץ ספורט. הערוץ שידר ליגה ספרדית. יום אחד החליטו בערוץ להמציא עוד ערוץ: חמש פלוס. צפייה בו חייבה תוספת תשלום. הוא היה גרסת צ'רלטון למתחילים. זה לא שבאמת היה בו צורך, אבל קברניטי הערוץ, שגם קודם לא חיו משכר מינימום, רצו עוד כסף. זה לא שערוץ הספורט המקורי היה בחינם, גם עליו שילמו כסף במסגרת חבילת ערוצים. קברניטי הערוץ הבטיחו שתוכן השידורים לא ייפגע. אבל בליגה הספרדית יש ברצלונה, ויש נומנסיה. התוכן של ברצלונה ונומנסיה לא אותו תוכן. היום יש חמש פלוס לייב, גולד, פריים, וואטאבר.
פעם היתה פה ליגה והיו שחקנים. השחקנים קיבלו שכר משחר והרציקוביץ'. הם משולים לערוץ הספורט המקורי. ואז הגיעו גאידמק ושניידר. אותם שחקנים קיבלו פתאום הרבה יותר כסף. הכסף של גאידמק שאב את השחקנים משחר. חיפה איבדה רלוונטיות. הפועל פ"ת העמידה כמה עונות ברציפות בשנות התשעים קבוצת צמרת. עד שהכסף של שחר שטף ממנה את השחקנים. התוצאה היתה שפ"ת התאיידה. מה שקרה לפ"ת קרה לעוד קבוצות. אתה לא באמת צריך את גאידמק בשביל להביא אליפות. מספיק שחר. הבעיה של אוהד הכדורגל הישראלי היא לא הרמה. זאת הטעות בתפיסה. הבעיה שלו היא בתלישות. לרמה הוא התרגל, אבל הוא לא יכול לקבל את העובדה שעל סחורה ששולם תמורתה איקס כסף, נשפכים פתאום סכומים דמיוניים בלי שהרמה עלתה בהתאם. האוהד-הצופה מרגיש מרומה וזה עוד לפני שנכנסים לו לכיס תמורת צפייה במשחקים האלה, או שמכניסים אותו למקרר רב דלתות. בשביל כדורגל בטלוויזיה יש לו צ'מפיונס ליג.
הכדורגל הישראלי לא יודע מה לעשות עם המיליונים של גאידמק ושניידר. הוא לא צריך אותם. בכל העולם מפסידים מיליונים בכדורגל. אם אתה מפסיד כסף במנצ'סטר יונייטד, לפחות אתה יכול להגיד לעצמך שנהנית מההפסד בזכות רמת המשחק. אתה ממתג את עצמך. בכדורגל הישראלי אתה לא נהנה מהרמה ואתה גם לא מקדם את עצמך בשום צורה באמצעותו. בסוף היום אלה עדיין אותם יציעים שמרוחקים קילומטר מהדשא. גם אם יבנו פה אצטדיונים חדשים, הם עדיין לא מצדיקים את ההשקעות שהסתובבו כאן בשנים האחרונות של גאידמק ושניידר. התקציבים שלהם לא יקדמו את הכדורגל הישראלי, כי הם מנציחים את התלישות. הכדורגל הישראלי מיועד לשחר ומוני הראל.
באבולוציית השתלטות הכסף על הכדורגל, הטלוויזיה היא החוליה הממשית הראשונה בשרשרת. היא הביאה איתה את המפרסמים הכבדים, את השיווק, העצימה את החשיפה הפופולארית של המשחק. היא קבעה את זמני המשחקים. התנאים האלה הולידו את הופעתם של טפילי הקפיטליזם בדמות בעלי ההון. בהתחלה שחר ואחריו גאידמק. באנלוגיה לאירופה: בהתחלה מק'מנוס ובעלי המניות האחרים במנצ'סטר יונייטד, אחר כך גלייזר האמריקני. גאידמק וגלייזר לא יכלו לבוא מעצמם. הם היו חייבים שיהיו שם קודם המשה דדשים שיצרו את המיתוג הראשוני. גלייזר ראה שחולצות של בקהאם הולכות חזק ביפן, כי ביפן ראו את בקהאם בטלוויזיה, ורצה את הקבוצה של בקהאם לעצמו. איך יכול שניידר למתג את עצמו ביפן - בזכות שבחון?
בשנות התשעים שודר משחק כדורגל ישראלי אחד בשבוע. היתר התקבצו בצורת תקציר לתוכנית סיכום מורחבת. זה מה שהכדורגל הישראלי בשל להציע לצופים שלו. זה לא השתנה מאז. למה שתרצה לראות את סכנין נגד מכבי פ"ת תשעים דקות? אם בעוד עשר שנים חיפה של שחר והפועל של הראל יופיעו בקביעות בליגה האירופית עם גיחות לצ'מפיונס ליג, נדבר על ערוצים בתשלום.
