קשה להירגע מהגראנד פרי עוצר הנשימה בברזיל, שחתם שלשום עונה משוגעת עם סוף דרמטי - עקיפה של לואיס המילטון 200 מטר לפני קו הגמר, שהכתירה אותו לאלוף החדש. בסיום המירוץ, משני צידי רחבות הטיפולים, נשפכו בעיקר דמעות. דמעות האושר של המילטון הבריטי שהתחבק עם אחיו הלוקה בשכלו ניקולאס, ומנגד דמעות האכזבה של פיליפה מאסה הברזילאי, שהיה אלוף עולם למשך 38.9 שניות מתוקות, ולאחר מכן עמד כמעט קפוא על הפודיום מול למעלה מ-100,000 אוהדים מאוכזבים.
בגיל 23 המילטון הוא אלוף העולם. בסך הכול בעונתו השנייה בפורמולה 1, ואחרי שכשל אשתקד ברגע האמת, הוא עשה זאת ונכנס לספרי ההיסטוריה כצעיר אי פעם שעשה זאת. אין ספק כי רק המילטון היה מסוגל להכריע את גורל האליפות בכזאת דרך יוצאת דופן, ועוד אחרי שהבטיח כי הוא הולך על בטוח ולא יעשה שום דבר פזיז.
אבל אחרי שסבסטיאן ווטאל הגרמני עקף אותו שתי הקפות לסיום, ההרגשה היתה שהטרגדיה מאשתקד חוזרת על עצמה בשנית. זה היה ברור שהוא ייכשל, הוא הרי בריטי בסופו של דבר, הלוזריות בדם שלהם. אף אחד לא באמת חשב שהוא יכול לצאת פתאום ווינר. חוץ ממנו כמובן.
לאור הדומיננטיות שלו בסין לפני שבועיים, נאלצו להודות כולם כי חרף הסלידה מהמילטון קשה שלא להצביע עליו כראוי ביותר העונה לזכייה בתואר. לצד תצוגות נפל וטעויות טיפשיות, הוא עמד לא אחת במבחני התוצאה החשובים באמת: הוא ניצח במירוץ פתיחת העונה באוסטרליה, במירוץ היוקרתי בסבב במונקו ואפילו ניצח לעיני הקהל הביתי הלחוץ והמלחיץ בסילברסטון. אבל מעבר לזה, הוא מעולם לא פחד להעלות את רף הציפיות מעצמו ולא התבייש להצהיר הצהרות מפוצצות.
גם בקבוצתו של המילטון - מקלארן, לא ידעו נפשם מרוב שמחה על סגירת המעגל ההיסטורית. סוף סוף קריאת מהלכים נבונה שלהם ברגע האמת מנעה ביזיון, בדמות ההודעה להמילטון בקשר שיוותר על המלחמה עם וואטל המצוין על המיקום ויחתוך זמנים מגלוק האיטי.
זכוכית מגדלת
אם מאסה היה זוכה בתואר היתה פה מידה מסוימת של אי צדק. מאסה המשעמם זה לא אלוף העולם שהיינו רוצים לראות. בשבילו, מקסימום אליפות היצרנים. בכלל, הקבוצה שלו פרארי היתה העונה יותר ממאכזבת. הסיטואציה בה צוות הקבוצה ובני משפחתו של מאסה צולמו כאשר הם יצאו מגדרם משמחה שהתחלפה להלם כאשר התבררו תוצאות האמת של המירוץ, מסמלת יותר מכל את העונה העצובה של האיטלקים. הם יותר מידי סמכו על עצמם, על המשפחתיות, האחווה ועל הסמל המאחד, ומהר מאוד חתמו על הלא מוגמר.
עוד דבר שרק מעצים את גודל ההישג של המילטון היא זכוכית המגדלת הענקית שתחתיה הוא פועל: הוא צעיר מאוד, הוא שחור, נצר למשפחת מהגרים, הוא נראה מצוין, הוא פרפורמר מעולה, הוא רהוט, אינטליגנטי וחצוף מאוד, ואפילו לא היתה לו תמיכה לאורך העונה מבן קבוצתו. הוא ילד שמערכת שלמה וענקית מונחת על הכתפיים שלו. בין אם זה הקבוצה הבריטית ואביו הרוחני רון דניס, דרך האומה הבריטית כולה, וכלה בשחורים בעולם ומיעוטים נוספים בעולם שרואים בו סמל שהניצחון וההכרה אפשריים.
בסיום המירוץ שלשום נזרקה לאוויר, ספק ברצינות ספק בציניות, שאלה מצד העיתונאים: "מה עם איזה טלפון פרגון מברק אובמה? אולי זו תהיה תחילתה של ידידות מופלאה...".
יצלצל או לא, ככל הנראה זה הולך להיות השבוע של שניהם.
