מאת ניר קיפניס
1. חוץ מאבי לוזון כמובן, האש מתחת לדוד הזיקוק שבתוכו רותח הכדורגל הישראלי היא גם עיתונות הספורט.
מדורי הספורט בעיתונים השונים (שלא לדבר על מחלקת הספורט של הערוץ הראשון) היו פעם המחלקה הקריאטיבית של התקשורת הישראלית: כתבים בכירים החלו שם את דרכם, הכותרות היו פאר היצירה, משחקי מילים וביטויים יצירתיים הפכו, ממש כמו השפה ה"גששית", לחלק מהעברית המדוברת. אבל בשנים האחרונות הפכה תקשורת הספורט בישראל למשהו בלתי נסבל: השילוב בין אנשים צעירים, בעלי אגו מנופח, לבין עיתונאים רודפי סנסציות, הפך לשילוב שמדרדר גם את הסביבה התקשורתית של הכדורגל הישראלי, למשהו שהולם את רמת המוצר. וחבל, כי במציאות שבה אנו חיים כיום, הדימוי התקשורתי חשוב לא פחות מהמהות.
שתי הקבוצות של תל אביב השיגו במחזור האחרון תיקו אפס מאכזב. אלי גוטמן, מאמן הפועל, אמר לעיתונאים משפט שהוא לגיטימי, לפיו הוא מאוכזב מכך שההכנה הטקטית למשחק היתה טובה, אבל התוצאות עלובות. כמובן שתוך זמן אפס כמעט, הגיעו כבר ראשוני "העיתונאים" אל השחקנים הבכירים ולחשו על אוזנם שאת דברי גוטמן אפשר לפרש אמנם כאכזבה של מי שמרגיש שהתכונן כמו שצריך למבחן, אך בכל זאת קיבל בו רק "מספיק בקושי", אבל אפשר גם לפרש את הדברים כביקורת על השחקנים, שלא מילאו אחר ההוראות הטקטיות. התגובה לא אחרה לבוא: "גוטמן בחר את השחקנים וקבע את שיטת המשחק", מסרו "גורמים" בהפועל.
עוד לא הספקנו לברר מי הם אותם "גורמים", וכבר נפתחה הרעה גם במכבי, הפעם בגלל הפסד בגביע הטוטו. "האוהדים קראו לפיטורי המאמן", בעוד ש"גורמים בקבוצה ביקשו מהשחקנים שלא לבקר את המאמן באוזני עיתונאים". אם בהפועל לא ברור עדיין מי הם אותם "גורמים" (רמז לגוטמן: הם הרבה יותר קרובים אליך ממה שאתה חושב), הרי שבמכבי יש רק איש אחד שברצותו ישתוק הקהל וברצותו ימרר את חיי המאמן. הקבוצה? ההיררכיה המקצועית והניהולית? העובדה שלראשונה אחרי כמה שנים טובות, אין במכבי "כבאי" של שרפות אלא מי שיש לו חזון ארוך טווח? אל תצחיקו את הצובאים על הגדרות בקרית שלום, הם רק רוצים שימשיכו לבוא אליהם לחתונות ובריתות, להיות איתו בכל דקה.
2. לפני כמה שבועות, ערב פתיחת העונה, כתבתי כאן שתהליך ההרס של הכדורגל הישראלי, הוא תהליך שמזין את עצמו: הכדורגל הישראלי מצטמצם לתזקיק-קומץ, כשכל פעם מי ש"מתאדים" משוליו הם האנשים הטובים. למרות שסוף התהליך הזה ידוע (בסוף יישאר בפנים רק אבי לוזון), אי אפשר שלא לעמוד משתאים מהצד לנוכח תהליך ההרס העצמי שעובר על הכדורגל הישראלי.
באופן גורף, ולהוציא מספר מצומצם מאוד של משחקים וקבוצות, אפשר לקבוע כי החורבות שנקראים במקומותינו "יציעים" הופקרו לחסדי הקומץ והיו למקלטם של אנשים אלימים שהכדורגל עבורם הוא רק תירוץ. העסקנים מעוררים געגוע לימים שבהם המרכזים הפוליטיים משלו בכיפה. ופתיחת העונה העלובה, שבה מתברר שהכדורגל שלנו הוא לא מספיק איכותי בכדי לכלכל אפילו שמונה קבוצות מובילות, גוררת מחשבות נוגות על מה יקרה בעונה הבאה, כאשר הליגה תורחב ל-16 קבוצות.
כמי שמבקר מעת לעת באצטדיון ברעננה או במכתש בגבעתיים, לא נותר לי אלא להמליץ לכם בחום פשוט להישאר בבית ולהסתפק בזיכרונות הילדות, שלפחות אותם לא יוכל לוזון להרוס.
זהו טור של כמעט ערב שנה חדשה, תקופה שבה אפילו הציניקנים אמורים לייחל לעתיד טוב יותר, אבל אוהד הכדורגל הישראלי, שרואה איך המשחק האהוב עליו מתנהל בתוך המשולש לוזון-נמני-אופירה, לא יכול שלא לחוש שהכדורגל הישראלי נמצא כבר עמוק בתוך יום הכיפורים שלו.
3. אמנם חובת הגיוס חלה על כדורגלנים בישראל, אבל אצל מרביתם השירות הצבאי הוא לא יותר מקוריוז. חשבתי על כך פעמיים השבוע, הראשונה כאשר התייצב איל ברקוביץ' לצידו של המפסיד בפריימריז בקדימה שאול מופז, והסביר למאזיני רדיו 99 למה בישראל צריך ראש ממשלה גבר עם רקע בטחוניסטי. "מה נעשה כשיעופו טילים מאיראן?", תבע האסטרטג לדעת, "נרוץ להתחבא?". שנותיה של לבני במוסד, כנראה לא מרשימות את המטכ"ליסט מהשק"ם.
הפעם השנייה היתה כאשר ליאור אסולין, חלוץ מכבי פתח תקווה, נשלח למעצר בית בחשד לתקיפת אשתו. אין לי מידע פנימי על הנעשה בבית אסולין ואני מקווה כמובן שהכל שם ייפתר בדרכי שלום, אבל היה לי קשה שלא להיזכר בראיון עם אותו אסולין מלפני כמה שנים, בו הוא הסביר שעזב את הצבא, אחרי שבאו אליו בדרישות מוגזמות כמו להתייצב לשירות בשעת בוקר מוקדמת. מה אתם יודעים: ככה מתעללים בחיילים בצה"ל שלנו. בקזינו זה לא היה קורה.
נדמה לי שלאור היכולת העלובה שמציגים מרבית הכדורגלנים בליגת העל, מוטב להחמיר מאוד את הקריטריונים לקבלת מעמד של "ספורטאי מצטיין": ששלושים-ארבעים הטובים באמת יזכו לשירות צבאי קל. לכל היתר, טירונות ביחידה קרבית וקצת משמעת של אימונים ופעילות מבצעית יכולים רק להועיל.
