שר ספורט חדש ימונה בממשלה החדשה שתקום ולא מעט אתגרים עומדים בפניו. לחברי mako יש לא מעט דרישות לגבי הקדנציה הקרובה. להלן דרישתנו:
החמרת הענישה נגד אלימות (יואב דובינסקי)
בספטמבר 2008 נידון יוסי מלאך לשלוש שנות מאסר בגין זריקת רימון במלחה, במשחק בין הפועל ירושלים להפועל חולון. רימון שגרם לקטיעת שלוש מאצבעותיו של המאבטח יואב גליצנשטיין, שניסה לפנות אותו מהמגרש. הרשעתו של מלאך, היתה צעד ראשון, אבל לא מספק מטעם רשויות החוק. לצערנו, לא חסרים מתפרעים וחוליגנים במגרשים ועדיין הטיפול בהם לא הולם. הקבוצות מאשימות את ההתאחדות, ההתאחדות מאשימה את המשטרה באזלת יד, המשטרה מאשימה את בתי המשפט שמגבילים אותה והיות ואין חקיקה מסודרת, השופטים נוטים להקל בעונשים למפרי סדר וחוק.
הענישה לא צריכה להיות רק למען יראו ויראו. צריך לדאוג לחקיקה תקנית, מסודרת וברורה, שרשויות החוק יוכלו לפעול על פיה ולמגר כל תופעה של אלימות בספורט. יותר מידי מקרים של פציעות אוהדים במגרשים ושל התפרעויות ביציעים עוברים לסדר היום או יורדים מהכותרות אחרי זמן קצר מידי וללא טיפול משמעתי. רק לפני מספר שבועות זרק אוהד מכבי חיפה היט פלאפון לעבר ספסל מכבי תל אביב בהיכל נוקיה ובקלות היה יכול לפגוע באחד מחברי הקבוצה ואוהד אחר הדליק אבוקה בתוך אולם הספורט הסגור.
החקיקה צריכה להיות מרתיעה וכואבת. קנסות כספיים על המקום, מעצרים, ערבויות גבוהות וכן, גם גזר דין מאסר למי שיפר את החוק. כפי שאסור להדליק אבוקה בתיאטרון, בית קולנוע או באולם באוניברסיטה, כך גם באולם ספורט. ומי שעובר על החוק, שייענש בחומרה. אותו הדבר לגבי גזענות. אשמח לראות, דווקא במצב הכלכלי הזה, איך הורים מטפלים בילד, שמקבל קנס של 10,000 שקלים כי נהם לעבר שחקן שחום עור או פרץ לתחומי המגרש. הספורט הוא חלק מחינוך, מתרבות, מדרך חיים וכן, הוא גם מהווה מקום לבריחה מהמציאות היום-יומית אל תוך עולם אחר, חדש, של פנטזיות וחלומות. לצערי, עבור לא מעט אוהדים, הבריחה מהמציאות היא לתוך סיוט.
שיפר מתקני הספורט (עמית סלונים)
כבוד השר, כפי שאתה בוודאי יודע, ההצלחות בתחרויות הספורט הבינלאומיות עולות ביחס ישר לאיכות המתקנים. המדליות האולימפיות של ישראל, לדוגמה, הגיעו מענפי הג'ודו והמים, וזה לא מפתיע. הים התיכון והים האדום מהווים פלטפורמה מצוינת לאימונים ותחרויות בכל הנוגע לגלישת רוח, ובשביל ג'ודו צריך בסה"כ מזרון תקני. אבל מה עם שאר הענפים בהם, איך נאמר בעדינות, אנחנו פחות מבריקים?
המצב באולמות הספורט ובאצטדיונים בישראל רע ומר. תנחומיי הכנים נשלחים לאישה שתאלץ להשתמש בשירותים באצטדיון הקופסה בנתניה, או לאזרח התמים שינסה להבין מה מתרחש על כר הדשא באצטדיון קריית אליעזר. בצומת תקווה יש שלט שמבטיח שאוטוטו יבנה תחליף לאצטדיון האורווה. לדאבוני, השלט עומד שם מאז שגיא לוזון אימן את אפרוחי פתח-תקווה. ובל לציין את השלט שמוצב מאחורי שיח מטפס בצפון ת"א עוד מימי כהונתו של רוני מילוא. השלט מבטיח בית חדש לקבוצת מכבי ת"א בכדורסל אך בינתיים בת"א רק הורסים מגרשי כדורסל.
בשנת 1972 נחנך היכל הספורט ביד אליהו, ועד סוף העשור מכבי ת"א זכתה בגביע אירופה לאלופות, ונבחרת ישראל זכתה במדליית כסף ביורובאסקט. האולם החדיש, שהיה אחד מהמשוכללים באירופה של שנות ה-70, משך את הצופים ונתן לקבוצה המארחת יתרון ברור. הבעיה היא שגם בשנת 2009 המגרש הכי מתקדם בארץ הוא עדיין שריד ארכיטקטוני מהסבנטיז. ועדיף שלא אדבר על האצטדיון הלאומי בר"ג, שהוא אנדרטת זיכרון חיה למלחמה הקרה של שנות ה-60 עם עיי הגוש המזרחי הכעור והגוש המערבי שמתנשא בהתרסה ממולו. העובדה שנבחרת ישראל משחקת במגרש שנבנה ב-1950 מבישה ומקוממת כמעט כמו חוסר האווירה הביתית במשחקי הנבחרת של קשטן.
שיפור מעמד המאמן (גיא שיצר)
חוק הספורט, שכבר זכה ללא מעט תיקונים ב-21 שנותיו, דואג לסגור כמה פינות חשובות בעולם הספורט הישראלי. אחת מהן, בתיקון משנת 2002, מסדירה את נושא ההסמכות למאמנים, שכידוע חייבים כיום להחזיק בתעודה מתאימה על מנת לעבוד בתחומם באופן פורמלי. כמובן שבפועל, כמו בכל תחום אחר בארצנו, הפרצות רבות ומגוונות והאכיפה לא מספקת בעליל, אך מה שמטריד אותי יותר הוא הצד השני של המטבע. במלים אחרות, החוק דואג לכסות את ישבני המחוקקים והאגודות, אך לא מכסה את חלקם האחורי, או יותר נכון את כיסם, של העוסקים המלאכה.
כדי לקדם את הספורט הישראלי יש להשקיע בתחומים רבים ולעבוד בצורה נכונה, אבל למה שלא נתחיל עם הפיכת האימון למקצוע רציני? ואני ממש לא מדבר על חוזי העתק של גאידמק למאמניו הזמניים בבית"ר, אלא על חוזיהם (הלא קיימים ברוב המקרים) של אלה האמורים להכשיר את הדור הבא. איך נשמעת לכם משכורת של 1,500 שקלים למאמן קבוצת ילדים במועדון בכיר? וזה במקרה הטוב, שבו הצ'ק המצחיק אכן מגיע ליעדו. הכדורגל איננו הענף היחיד בו נאלצים מאמני הילדים והנוער לעבוד בתחומים אחרים על מנת להתפרנס ומשקיעים רק את זמנם החופשי במלאכת הקודש, אך מה לעשות שזה הענף הקרוב ללבי ולכיסי. ואדוני שר הספורט הבא, אם הצד המקצועי לא בראש מעייניך, קח לתשומת לבך עובדה נוספת: בעידן בו מערכת החינוך הכושלת מתקשה להתוות לצעירי ארצנו ערכים חיוביים ומשמעת בסיסית, חשיבותם של מדריכי הספורט רק עולה. רק תחשוב עד כמה אלה היו יכולים להועיל יותר אילו העבודה הצדדית שלהם הייתה הופכת לקריירה, על כל המשתמע מכך.
הקמת אקדמיות לצעירים (צחי בדרה)
ברכותיי, שר הספורט החדש. הרבה עבודה לפניך. קודמיי בטח השיאו עצות חכמות, אבל אני רוצה להציע שנתחיל מלמטה.
תסכים איתי שכדורגל הוא הספורט הפופולרי בישראל, נכון? והרי אם אתה רוצה להיות שר פופולרי, רצוי שהישגיך ייטבעו דווקא בענף הזה. שיהיה משהו לזכור מהקדנציה שלך. הרי גם אתה רוצה שנבחרת ישראל בכדורגל תעפיל למונדיאל, ושנראה עוד קבוצות ישראליות בליגת האלופות.
נכון, אתה לא יכול לחוקק חוק שאלופת המדינה צריכה להביא את ליאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו לקראת ההתמודדות מול אלופת פולין או דנמרק על הכרטיס הנחשק, ולא יעלה בידך לגייר ולאזרח את דרוגבה או אדביור לקראת הקמפיין הבא של קשטן – אז למה שלא תוביל מהלך שייצר כמה כדורגלנים מופלאים כאלה משלנו?
אתה שואל אם זה אפשרי? התשובה היא כן, והפתרון הוא אחד – להקים בישראל אקדמיות לכדורגל. כשרונות יש כאן בשפע. הבעיה מתחילה בזה שהם אולי אוהבים כדורגל, אבל לא חיים כדורגל.
כדורגלן לעתיד במדינת ישראל עסוק באינספור דברים בחייו – לימודים, בילויים, בחורות – וכדורגל. סדר העדיפויות צריך להיות שונה. נער בן 13 שישהה במסגרת, יקפיד על תזונה נכונה במקום הג'חנון של אמא, ילמד את יסודות הכדורגל מגיל צעיר – ושיישמר מבילויים מוגזמים ומחשיפה לחיי הוללות מגיל צעיר מדי - יהיה בהכרח כדורגלן יותר טוב. ככה זה בכל המועדונים הגדולים באירופה. והרי במה שונה גיא אסולין ממאור מליקסון? שניהם כשרוניים, אבל לא עשו את אותה הדרך.
פיקוח על מחירי כרטיסים (רוני כהן)
שר ספורט חדש יקר. ראשית הרשה לי לברכך על התפקיד הכי חשוב בממשלת ישראל. אני מנצל את הבמה שקיבלתי בכדי לבקש ממך בקשה אחת קטנה: דאג לפיקוח יעיל על הפצת הכרטיסים המוזלים לאירועי ספורט בארץ.
ישנו מנהג בארץ להפיץ כמות מסוימת (קטנה) של כרטיסים שמיועדים לנשים/ילדים/חיילים. אני אוהד הפועל תל-אביב בכדורגל ואני יכול להעיד שב-15 השנים שאני מגיע לכל משחקי הבית של הקבוצה, תמיד היה רוב בקהל לילדים ובני נוער – אך בהפצת הכרטיסים אין כל התחשבות בנתון הזה.
דמיין לעצמך קבוצת ילדים אוהדי כדורגל שמגיעה באוטובוס לצפות במשחק, בהגיעם לקופות הם מגלים שאזלו הכרטיסים המיועדים להם. לחזור הביתה הם לא יחזרו, אך לפתע הסכום של 45 שקלים שחשבו לשלם הכפיל עצמו ואין להם ברירה אלא לשלם. אם ישאלו את הקופאי הוא ישיב להם במילים אלה: "כרטיסי הילדים אזלו". האצטדיון אינו מתמלא בארץ כמעט אף-פעם, הקהל ברובו ילדים – מדוע אם כן לא ידרשו מילד תעודה מזהה וימכרו לו את כרטיס המבוגר במחיר מוזל?
האינטרס של מפיצי הכרטיסים ברור – הגדלת הרווח. אם ידרשו להסביר, אולי יגידו שהם חוששים מספסרים, אך איני רואה כל סיבה לכך שזה יבוא על חשבונם של הילדים והנשים. כי כשהכרטיסים אוזלים הילדים נשארים ילדים. תודה ובהצלחה בתפקידך.