אבי נמני למשל - ואני מזהיר את אוהדי מכבי תל אביב שהגילוי הבא עשוי להיות כרוך בהלם קל עבורם - הוא אישיות כדורגל נחשבת מעט פחות מסר אלכס, אבל זה לא מנע ממנו לתקוף פיזית את השופט הרביעי במשחק קבוצתו בסכנין. קשה להפריז בחומרת הדברים: נמני לא סטר לשופט, לא נגח בפניו, אבל בצביטה של מותנו התכוון לפגוע בו ולהכאיב לו, ממש כך. נמני היה בעיני תמיד דמות אלימה, אבל בימיו כשחקן הוא היה יכול להסתתר מאחורי דמות הכוכב עממי, חתן הבר מצווה של אוהדי מכבי באשר הם. כשמשהו לא מצא חן בעיניו, בין אם מדובר במעשה של מאמן, בעלים או עיתונאי, היה כבר מי שדאג שעמדתו "תובהר" מבלי שייאלץ לסדוק את תדמיתו הנקייה. מה אתם יודעים, אפילו סרט טלוויזיה שכולו חנופה עשו עליו, רגע לפני שהפך למאמן.
מאז התהפך עליו עולמו: חצי סיבוב לפני סוף העונה, קלט לפתע נמני שהבחירה ל"היכל התהילה" היא אולי התואר היחיד שמזמן לו העתיד. קריירת האימון הקצרצרה שלו נראית גמורה, ואהבת הקהל שטיפח במשך שנים ארוכות דועכת במהירות. על הרקע הזה ניתן להבין איך האיש שידע תמיד לשמור פאסון, הצליח לסדוק את תדמיתו הנקייה במהירות שכזאת: לא קל למי שהיה רגיל להיות במשך כל חייו הבוגרים במרכז העניינים להבין שהיום הראשון של הפגרה עלול להיות גם הראשון לשארית חייו.
לא שמשהו מזה צריך לעניין את הקרקס ע"ש שלום אבן-עזרא שמתנהל מדי פעם במשרדי ההתאחדות לכדורגל. מאמן שמקלל שופטים אמור להיות מורחק מיידית למשך שבועיים-שלושה, מאמן (או שחקן) שמעז לתקוף פיזית שופט, צריך למצוא את עצמו בחוץ למשך שנה לפחות, עם עונש על-תנאי של הרחקה לצמיתות על מקרה נוסף של אלימות. העונש שהוטל על נמני הוא בכייה לדורות, משום שהוא כורך את ההמצאה המטומטמת המכונה "אלימות מילולית" (אין דבר כזה, גם המילים הפוגעות ביותר לא יפילו שערה מראשו של מישהו, כל עוד לא מדובר בהסתה), ביחד עם אלימות פיזית. לפי תובע בית-הדין של ההתאחדות, קיימת גזירה שווה ביניהם: קללה, צביטה, מה זה משנה? מתיאוס מנתניה אמר לשופט שהוא בדיחה, ובילה שלושה משחקים ביציע. אבי נמני, על תקיפה פיזית (שצוינה במפורש בדו"ח השיפוט), קיבל חמישה משחקים בחוץ, בגארבג'-טיים של העונה. בפעם הבאה שהטחת עלבונות ביציע תיגמר בדקירה, יהיה הדם גם על ידיו של בית-הדין של ההתאחדות לכדורגל, האנשים שלא מבדילים עוד בין קללה לצביטה.
2. קראתי בעניין את טורו המצוין של סיימון קופר מה"פייננשל טיימס", ולא יכולתי להימנע מכמה מסקנות. למרות שאני חולק על גישת "השמאל החדש" שעוברת כחוט השני בין כתביו של קופר, הרי שבשנים האחרונות הוא הפך לטעמי למתעד החשוב ביותר של תרבות הכדורגל. למי שהחמיץ, קופר תיעד את היריבות בין המוסדות הגדולים של הכדורגל העולמי והאירופי, פיפ"א ואופ"א, לבין הקבוצות האנגליות והרצון של הארגונים להחליש את כוחן של הקבוצות האנגליות במפעלים האירופאים.
אני מודה שאני לא אובייקטיבי: שירה רמה מלווה בהבל-פה של בירה ביציע אנגלי טיפוסי מרגשת אותי יותר מכל הספרדים מסלסלי עשן הסיגרים בברנבאו או בקאמפ נואו. אבל לפי קופר והפייננשל טיימס, יש לסובייקטיביות שלי על מה להסתמך. הסיבה המרכזית לשלטון הקבוצות האנגליות באירופה היא סכומי הכסף הגדולים שהם זוכים להם מהטלוויזיה: בעוד הקהל הספרדי והאיטלקי מעדיף לצאת לקניונים ולמסעדות בסופי השבוע, הרי שהקהל האנגלי, גם כשאינו מגיע למגרש, לא מוותר על הצפייה בשידורים החיים, ומאפשר בכך לגופי השידור להציע סכומי כסף פנטסטיים עבור הזכויות.
האמת היא שהפער בין המועדונים האנגלים הגדולים (יונייטד, צ'לסי, ליברפול, ארסנל) לבין שאר היבשת רק מתרחב: אם ימשך התהליך, הרי שבעוד כמה שנים יוכלו רק באיירן מינכן, ברצלונה וריאל מדריד (ואולי גם מילאן), להתמודד מול ארבע הגדולות של אנגליה. אפשר להבין למה בלאטר ופלאטיני מודאגים, אבל קשה שלא לפרגן לאומה שנותרה הנאמנה ביותר למשחק שהמציאה.
