ספטמבר 2006. נבחרת ספרד עברה בשיניים ובציפורניים את חצי הגמר (מול לא אחרת מאשר ארגנטינה! עם אותו מאמן ואותו לואיס סקולה). בחצי השני, היריבה שלה רשמה ניצחון ענק ולא צפוי בעליל. זה גם היה רגע השיא של אותה יריבה, יוון, שהדיחה את ארצות הברית אבל לא הייתה קרובה אפילו לתת פייט בגמר.
לה רוחה, עם הילדים מארק גאסול ורודי פרננדס בסגל, טיילה בגמר בסייטאמה, יפן ל-47:70 וזכתה לראשונה בתולדותיה באליפות העולם, עם מאזן 0:9 מושלם, היחידה שסיימה את הטורניר ללא הפסד. הספרדים הובילו בגמר ההוא מהסל הראשון ועד לאחרון.
קופצים 13 שנים ושבועיים קדימה, ומשהו כמו 2,000 קילומטר מערבה, לגמר בבייג'ינג. ספטמבר 2019, שוב ספרד מגרדת את דרכה לגמר (הפעם מול אוסטרליה בתום שתי הארכות), שוב היריבה שלה מגיעה מותשת מחצי הגמר השני אחרי ניצחון שאף אחד לא חשב שתשיג (הנוקאאוט של הארגנטינאים מול צרפת, שהגיע אחרי זה שנתנו לסרביה) ושוב לה רוחה, הפעם עם הוותיקים מארק גאסול ורודי פרננדס בחמישייה, מטיילת ללא מאבק למאזן המושלם היחיד בטורניר ולזכייה באליפות העולם השנייה בתולדותיה. גם הפעם, הספרדים הובילו מהסל הראשון ועד לאחרון. ההיסטוריה חזרה על עצמה.
לכל אורך המשחק מול סרביה ברבע הגמר, ארגנטינה הייתה בפיגור במשך כשתי דקות וחצי. נגד צרפת בחצי הגמר היא הייתה בפיגור קצת פחות משתי דקות. באף אחד משני המשחקים הללו היא לא הייתה בפיגור במחצית השנייה, בשום שלב.
הפעם לעומת זאת, האלביסלסטה, שהוציאו מאטה מהסלע בשבועיים האחרונים, רדפו בחוסר אונים מוחלט מרגע שרודי קלע את הסל הראשון בגמר, 59 שניות מפתיחתו.
לארגנטינה, עם כל הכבוד וההערכה העצומה למה שסיפק לואיס סקולה (סל שדה ראשון בגמר רק חמש דקות וחצי לסיומו) לאורך הטורניר הזה ולקסמים של פקונדו קמפאסו, אין שום כלים לרדוף 40 דקות, גם לא 20, אחרי נבחרות ברמה של סרביה, צרפת או ספרד ואם המשחק לא מתפתח בדיוק לפי התכנית של הדרום אמריקאים, הם אבודים וזה בדיוק מה שקרה היום.
ספרד ידעה שארגנטינה על סף נפילה מהרגליים ולמרות שגם הנבחרת שלה לא בדיוק משופעת במנהיגים או כוכבים צעירים, הרי שארבעת שחקני ה-NBA שלה רגילים לפחות למשחקי 48 דקות ארוכים יותר והכושר הגופני העדיף שלהם אפשר להם לפתוח את המשחק הזה בקצב מסחרר בדקות הראשונות.
זה אומנם הוביל גם אותם ללא מעט החטאות וקבלת החלטות לא תמיד מדויקת, אבל זה פגע הרבה יותר ביריבה. שמונה דקות וחצי בלבד מהפתיחה, ניקולאס ברוסינו, אחד הרול פליירס האיכותיים והחשובים ביותר של ארגנטינה באליפות הזו, כבר היה עם שתי עבירות וניסה למסור כדור דרך האמצע. ווילי הרננגומס חטף וטס לצד השני לדאנק קליל, לבדו מול הסל.
הדאנק הזה התאפשר כי סקולה פשוט לא ירד להגנה. כמו בכדורגל בשכונה, הוא נשאר למעלה, חיכה להתקפה הבאה במקום לגמור עוד יותר את האנרגיות שלו. הדאנק של הרננגומס בסך הכל קבע 13:21, שמונה הפרש עם עוד 32 דקות לשחק, אבל גם די הבהיר: לארגנטינה אין שום סיכוי.
אחר כך, כשהחמישיות השניות של הנבחרות עלו לפרקט, הפערים רק הלכו וצמחו. בשביל לעבור נבחרת כמו צרפת, ארגנטינה הייתה צריכה שסקולה כל הזמן ישמור אותה ביתרון ושקמפאסו ולפרוביטולה יספקו סלי קלאץ', כי מה לעשות, ממרקוס דליה ולוקה וילדוסה לא תבוא הישועה.
כשאלה עולים לשחק בפיגור מול יוי, הרננגומס, ויקטור קלאבר ופאו ריבאס ונדרשים לנסות ולהציל את המולדת, ככה זה גם נראה. רע וחסר סיכוי לחלוטין.
בסופו של דבר, כל אחת משתי הפיינליסטיות מיצתה את מלוא הפוטנציאל שלה באליפות הזו. ארגנטינה ידעה שהיא לא מספיק טובה בשביל להיות אלופת העולם, אפילו לא קרובה לזה, אבל שעם רוח הנבחרת המיוחדת שלה ועם כמה התעלויות, היא יכולה לעקוץ ואכן עשתה זאת, עד הגמר.
ספרד מצדה, ידעה שהיא חייבת להיות בסביבה ולא לפשל, למקרה שארצות הברית כן תעשה זאת וזה בדיוק מה שקרה עבורה. לה רוחה היא אלופת העולם אחרי שגברה על טוניסיה, פורטו ריקו (בקושי), איראן (בקושי), איטליה (בקושי), סרביה (ניצחון גדול במשחק על מיקום בלבד), פולין ואוסטרליה (בקושי).
ארגנטינה, שיצאה באופן מדהים מהצד של הנוקאאוט שכלל את סרביה, ארה"ב וצרפת, עשתה עבור ספרד את רוב העבודה השחורה. לה רוחה בסך הכל לא טעתה, וזה מספיק בשביל להיות על גג העולם, לפחות עד לאולימפיאדה בשנה הבאה, בחזרה ביפן, איפה שהכל החל ב-2006.
