מרלה אולמסטד הייתה רק בת 4 כשהציגה את התערוכה הראשונה של ציוריה האבסטרקטיים. עוד לפני שלמדה קרוא וכתוב היא מכרה מעל ל-30 ציורים, חלקם תמורת 20 אלף דולר. ההורים שלה, בתבונתם ועורמתם, הצליחו להוכיח שהמשפט "הילד שלי יכול לצייר את זה", יכול להיות לא רק נדוש, אלא גם רווחי. מהצד השני, חברתי האמנית קוראת לזה "זילות האמנות". אמש בהיכל נוקיה הופיעה קבוצת הכדורסל "הארלם גלובטרוטרס" והציגה את הגרסה שלה ל"זילות הכדורסל".
לא שהתכוננתי למשחק כדורסל משובח ברמה של NBA, יורוליג או חלילה גביע ווינר -אבל האכזבה מחבורת האקרובטים המוכשרים מארה"ב לא יכלה הייתה להיות גדולה יותר. למעשה, הם פשוט ויתרו על כל שמץ של תחרותיות וכל טיפה של חוקי משחק הכדורסל האהוב בתמורה לשואו הגדול, שעל חרבו כנראה, חרבה חדוות המשחק המקורית של הלהטוטנים.
נוצר אני בליבי את תוכנית האנימציה "להטוטני הכדורסל" ששודרה בילדותי בערוץ המזרח התיכון. בכל פרק של הסדרה היו צריכים חמשת כוכבי קבוצת הכדורסל של ההארלם גלובטרוטרס להילחם משום מה בגורם עוין לציביליזציה בה אנו חיים ובכל פעם הם הצליחו להביסו על מגרש הכדורסל ובכך להציל את העולם. אמש בהיכל נוקיה לא היה זכר לכוכבי ילדותי - איש המקרוני שיכול היה להפוך את גופו לחבל, גיזמו מן שהיה שולף מפריזורת האפרו שלו שלל גאדג'טים ושאר חבריהם לחמישייה המפוארת - אבל סביר להניח שגם לו היו מגיעים גיבורי העל של ילדותי, לא הייתי מוצא בכך נחמה.
אולי זה אני שהתבגרתי והעלמתי כל זכר מהילד השובב שהייתי ונהפכתי למבוגר ציני גמור, אבל לא הצלחתי למצוא שום דבר מבדר במופע של הגלובטרוטרס בהיכל נוקיה. אין ספק שמדובר בוירטואוזים בכל מה שנוגע להחזקה בכדור, הקפצה והטבעות. אם אתה לפני גיל בר מצווה, אז הם גם מאוד מצחיקים.
הקבוצה מתיירת סביב העולם יחד עם היריבה הקבועה שלה ה"וושינגטון ג'נרלס", שלא הצליחה לנצח אותה קרוב ל-40 שנה. הבעיה היא שאם פעם היה סיכוי שהג'נרלס המסכנים יצליחו לגנוב ניצחון (אחת מהדמויות בסדרה "משפחת סימפסון" הפסידה את כל כספה כשהיא הימרה על הסיכוי הזה), היום ברור שהמשחק סגור מראש ואנחנו לא צופים במשחק כדורסל אלא בהצגה נטו. כל רגע נתון כל שחקן יודע איפה הוא עומד ומה הוא צריך לעשות כדי לגרום להצגה להמשיך לעבוד וכדי לגרום לקהל להמשיך ליהנות, כביכול.
ואולם, בעוד שאין ויכוח לגבי היכולות האתלטיות והוירטואוזיות של הלהטוטנים, הבעיה העיקרית שצועקת מההופעה של הקבוצה שמתיימרת להיות מעצמת הספורט הגדולה בעולם היא רמת הכדורסל שהיא מציגה, או ליתר דיוק לא מציגה. קבוצה שקיימת מאז 1926 (עשרים שנה לפני הקמת ליגת ה-NBA) ומתגאה באחוז הניצחונות שלה שעומד על יותר מ-98%, צריכה לפחות להעמיד סגל שחקנים שמסוגל לעשות יותר מרק להטביע מעל קונוסים.
ברגע שצריך לשחק כדורסל ולא רק "לתת שואו" - הגלובטרוטרס נתקעים. למעשה, קשה להאמין, אבל את המחצית הראשונה סיימו החברים מצפון מנהטן עם 0% מהעונשין ומחוץ לקשת השלוש עם 4 החטאות (שחקני הג'נרלס דווקא קלעו לא רע מהקו, זאת כמובן בהתחשב בעובדה שהציקו להם תוך כדי הזריקות). למעשה, הגלובטרוטרס לא ממש "קולעים" לסל אלא מסתפקים בלהטביע. קליעה מחצי מרחק? מי שמע על זה. מובן מאליו שהם גם לא עושים הגנה אלא מסתפקים בהחטאות מכוונות של "היריבה העיקשת". על החוקה אמון שופט אחד שמתרוצץ במגרש עם חולצת זברה סטייל מגרש אורלי הפתוח, אך חוקי המשחק (לרבות צעדים) לא נשמרים. אם זה לא מספיק, אז גם שעון המשחק לא נעצר בזמן פסקי הזמן או זריקות העונשין, ואיכשהו - זה עדיין הרגיש ארוך מדי.
יכול להיות שאני מגזים בדרישות שלי וגם, מצד שני, יכול להיות שנפערה בין הכדורסל האירופי לאמריקאי תהום ענקית. הילדים הישראלים שזכו לראות את משחקי מכבי תל אביב בעידן גרשון-שאראס-פארקר-וויצ'יץ' יודעים לבוא בדרישות גם מקבוצות הראווה שלהם. אנשים שקופצים גבוה הם כבר ראו, ממייסיאו באסטון ועד ליאור אליהו - זה כבר לא מרשים אותם. הילדים האלה גם זכו לראות שחקנים שמחלקים כדורים בעין עקומה כמו ארויו ושאראס, מול הגנות ברזל איטלקיות או לחץ יווני כבד. לא פלא ששמעתי ילד קטן קומה שואל את אביו: "למה הירוקים לא מנסים לחטוף להם את הכדור?". גם לילדים יש סטנדרטים. באמריקה, מצד שני, עדיין מתלהבים משחקנים שקופצים גבוה. עובדה, וויל ביינום קיבל חוזה בדטריוט פיסטונס. החבר וויל תמיד יכול להתנחם בעובדה שאם לא יצליח בליגה הטובה בעולם, הוא תמיד יוכל להעביר את הפנסיה אצל ההארלם גלובטרוטרס.
הארלם גלובטרוטרס יערכו משחק ראווה נוסף בהיכל נוקיה בחוה"מ סוכות, 16.10 בשעה 16:00
