דומה שלרשימה הארוכה של המקופחים תעסוקתית, בין עובדי הקבלן לאמהות חד-הוריות, ניתן להוסיף סקטור נוסף. כדורסלנים חצי-מקצועניים בני 23 ומעלה הם כיום המוצר הכי נחות על מדף הכדורסל הישראלי. למה? איגוד הכדורסל רוצה לקדם שחקנים צעירים. בהחלט מטרה ראויה. אז הוא חוקק חוק וקרא לו חוק הצעירים. גם השם ראוי. החוק אומר שבליגה השנייה כל קבוצה חייבת לרשום בטופס המשחק ארבעה שחקנים מתחת לגיל 22, ואחד מהם חייב להיות על המגרש, כל הזמן.
על פניו, נראה שמדובר בחוק הגיוני. קידום צעירים תמיד נשמע סקסי, אידיאליסטי, עם ראייה לעתיד. אלה שהחליטו על החוק ראו את טובת הכדורסל לנגד עיניהם ואין לפקפק בכוונות הטובות שלהם. אבל אתם יודעים לאן לפעמים מובילות כוונות טובות. אם אתה כדורסלן בן 23 או יותר שרמתו מתאימה לליגה השנייה או השלישית, אתה היום בסוג של גיהינום. לא רק תעסוקתית, אלא גם כי מישהו החליט שלהיות בן 23 זה כבר זקן. החוק הזה, לאט לאט, שובר את מעמד הביניים של הכדורסל הישראלי. עמוד השדרה, שמחזיק במשך שנים את הליגות החצי מקצועיות והצליח לשרוד בכבוד במשך שנים מרגיש נרדף היום ועומד בפני קריסה. השחקנים האלה הם המצרך הכי פחות מבוקש בשוק היום. מחירם הלא גבוה מלכתחילה יורד כי מספר מקומות העבודה שלהם יורד. לרבים זו עבודה שנייה המשלימה הכנסה, לחלק גדול, סטודנטים בעיקר, זו הפרנסה העיקרית עד שייצאו לעולם הגדול. מדובר בחוק מקשה, מפלה וחסר אחיזה במציאות הספורטיבית.
ראשית, אין מספיק שחקנים בגילאים האלה שהם מספיק טובים להיות שחקני רוטציה לגיטימיים ב-14 קבוצות הליגה הלאומית ו-24 קבוצות הליגה הארצית. מדובר ב-162 שחקנים. המרדף אחרי הבודדים בגילאים האלה שכן עומדים בקריטריונים גורם להעלאת מחירם בצורה לא פרופורציונלית ולהתפשרות כואבת על צירוף שחקנים ברמה נמוכה לסגל רק כדי לעמוד בחוק. יש סיכוי גבוה שתראו הקיץ חברי הנהלה של הקבוצות השונות מבקרים בספורטק בימי שישי אחרי הצהריים.
העיקר הגיל, לא התרגיל
מעבר לזה, והכי חשוב בעצם, זה שמי שמספיק טוב - משחק. ואלה שהצליחו והגיעו בסופו של דבר, אם היו מספיק טובים, הצליחו גם בליגת העל. מי? דרור חג'ג', מורן רוט (בתמונה), גוני יזרעאלי, ניר כהן, ליאור ליפשיץ, ליאור שגב, אורי קוקיה, יובל נעימי, כולם ביקרו לתקופה מסוימת בליגה השנייה ומטה. והרשימה יכלה להיות הרבה יותר ארוכה. אני לא מכיר שחקן אחד מוכשר שהיה מסוגל להיות שחקן לגיטימי ברמות האלה ונבלם בגלל חוסר בדקות משחק. אף אחד לא עצר את קבוצת הגיל הזאת מלהתקדם. בליגה הלאומית יש זר אחד. חלק מהקבוצות בוחרות לשחק ללא זר. בליגה הארצית אין זרים בכלל. הליגות הללו היו השוק הפתוח של הכדורסלנים שלא הצליחו להגיע או היו בדרך לליגת העל. כולם היו צעירים, כולם היו חסרי מנוח. השדות היו מוריקים, כל מה שהיה צריך לעשות זה לשחרר את הסוסים, לתת להם לרוץ ולראות מי מגיע ראשון. לא עוד. בני 23 ומעלה הפכו להיות צעירים חסרי מנוע.
וחוצמיזה, אם אני צעיר מתחת לגיל 22, אני בעיקר נעלב מהחוק הזה. החוק הזה שכביכול מגן עלי, בעצם אומר לי שאני לא מספיק טוב לעמוד בתחרות עם האחרים ולכן אני צריך לקבל העדפה מתקנת. קצת מרגיש כמו הילד היחיד בקייטנה, ביום קיץ חם, שקיבל ארטיק בעוד שאר הילדים מריירים ומתים מחום. האגו אולי מתנפח, אבל תכף יגיע תור הכאפות. ומי שבטוח שיישאר לעולם מתחת לגיל 22, צריך לזכור שההטבה של היום היא העונש של מחר.
בעונה האחרונה שיחקתי בליגה הלאומית, בנתניה. היו לנו 6 שחקנים מתחת לגיל 22. אחד מהם, ערן אסנטי, היה שחקן חמישייה והיווה כוח משמעותי באליפות שזכינו בה. כל דקת משחק הוא הרוויח בצדק. ארבעה שחקנים נוספים היו בסוף הרוטציה, שחקנים 9 עד 12. אחרי שהגיע טוני ווישהאם, אחד משמונת השחקנים המובילים היה חייב לשבת בצד על בגדים אזרחיים ולא להתלבש בגלל החוק הזה. בליגה הסדירה זה עוד היה סביל. בפלייאוף, ראיין לקסר ועבדכם היו צריכים להסתכל בעיניים כלות מהצד. ככה כנראה מרגישים זקנים אסקימוסים הנשלחים אל ערבות הקרח בערוב חייהם.
