בשבוע שבו גם נבחרת הכדורסל וגם נבחרת הכדורגל שלנו פותחות בקמפיין מוקדמות, זו לאליפות אירופה וזו למונדיאל, לא למותר להיזכר באירוע שהתרחש לפני כמעט חמישים שנה וזכה לכינוי "הנס על הדשא" (The miracle on the grass), הרי הוא הניצחון המפתיע של נבחרת ארה"ב על אנגליה במשחקי גביע העולם בכדורגל ב-1950. כידוע אף אחד לא נתן אז שום סיכוי לאמריקאים, שקודם למשחק הזה הפסידו שבעה משחקים ברצף, מול הנבחרת האנגלית שנחשבה לטובה בעולם ואחת המועמדות הרציניות ביותר לזכייה בטורניר. זה לא הפריע ליאנקיז לגנוב גול אחד מול שרשרת ארוכה של החמצות אנגליות ולרשום את אחת הסנסציות הגדולות של כל הזמנים.
הניצחון עורר גלים בכל העולם למעט כמובן בארה"ב שאפילו לא טרחה לשלוח כתב למשחקים בשל היעדר עניין ציבורי בכדורגל (גם באנגליה לא מיהרו לדווח על התוצאה אך בעיקר משום שהעיתונים המקומיים היו משוכנעים שבידיעה שהגיעה אליהם יש טעות דפוס). למרות לא מעט ניסיונות לשנות את המצב מאז נדמה שבהקשר הזה לא השתנה הרבה, האמריקאים אדישים לכדורגל (לפחות כשגברים משחקים אותו – בכדורגל נשים האמריקאים מעצמת על) והעובדה הזו היא בדיוק מה שהפכה את ההפסד ההוא לאחד המרגיזים ביותר בהיסטוריה של הכדורגל האנגלי (למרות שמאז הם ידעו כמובן עוד כמה וכמה הפסדים מביכים).
כאשר אתה נחשב למומחה בתחום שהוא כל עולמך ועיקר גאוותך, אין דבר מרגיז יותר מלהפסיד למי שהוא לא רק טירון חסר ניסיון אלא גם לא ממש מבין ומתעניין בתחום, אחד שפשוט עבר שם במקרה, הציץ וניצח. זו אגב בדיוק הסיבה שהצרפתים, אצלם רכיבת האופניים היא ממש ספורט לאומי, לא ממש פירגנו ללאנס ארמסטרונג על שפע זכיותיו בטור דה פראנס.
הנמשלת לענייננו היא כמובן נבחרת הכדורסל הבריטית. הכדורסל בבריטניה פופולארי בערך כמו הקריקט בישראל וסביר להניח שגם אם בריטניה תפתיע ותנצח בישראל, הידיעה הזאת תתקשה להיכנס כאן אפילו לעמודים האחוריים של מוספי הספורט. בישראל לעומת זאת מדובר לא רק באחד מענפי הספורט המובילים (שני רק לכדורגל) אלא גם בעל היסטוריה ומורשת של הצלחות בזירה האירופית שאין לנו בשום ספורט אחר – עם הרבה רוח לחימה, קצת כשרון מקומי וקצת (או.קיי, לפעמים הרבה) כשרון אמריקאי.
אלא שהעובדה הזאת לא אומרת כמובן שהולך להיות קל. הבריטים החליטו להשקיע יותר ממאתיים אלף פאונד בביטוח של שחקנם לואל דנג כדי לעמוד בדרישות קבוצת ה-NBA שלו ולהביאו לשחק מולנו ובכך הם הבהירו סופית שאין להם כל כוונה לשעות להפצרותינו להתעסק בענפים שהם מבינים בהם ולא לחרב לנו את התדמית שלנו כאימפריית כדורסל. לפיכך שלא יהיה מנוס אלא לנצח אותם על הפרקט וכאן המצב לא פשוט בכלל.
נכון, לנו יש מסורת, ניסיון, עומק, קהל שמבין כדורסל, מאמן ותיק ורב נסיון ושניים שלושה שחקנים שהסוכנים שלהם, ההורים שלהם ומדי פעם איזה סקאוט אמריקאי שרוצה להיות נחמד לישראלים, מספרים לכולם שיש להם סיכוי מצוין להיות ב-NBA (אבל אף פעם לא בקיץ הזה). אלא שלאנגלים יש כאמור מישהו שכבר עשה את זה בגדול.
לואל דנג שחקן חמישייה לגיטימי ב-NBA שחתם לא מזמן על חוזה של מעל 70 מליון דולר לשש שנים בשיקגו. נכון שהוא נולד בכלל בסודן, גדל כילד במצרים ובילה באנגליה רק שנים ספורות לפני שעבר בגיל ארבע עשרה ללמוד ולשחק בארה"ב, אבל מי אנחנו שנתלונן בהקשר זה אנחנו הרי המצאנו את השיטה הזאת (של האזרוח, לא של הפליטים מסודן אם כי מכיוון שגם בתחום הזה פיתחנו באחרונה מומחיות מסוימת אולי שווה לבדוק לעומק אם אין שם איזה פוטנציאל לא ממומש). נוסף לזה, לבריטים שמתכוננים לקראת לונדון 2012 חשוב מאוד שנבחרת הכדורסל שלהם תישאר בדרג א' של הכדורסל האירופי ובהתאם הם לא חוסכים בתנאים, באימונים ובכספים. וכמו שלמדנו לאחרונה, כשהבריטים מתכוננים לאולימפיאדה הם עושים את זה ברצינות. בטורניר הכנה שהם קיימו לאחרונה בטורקיה הם גברו על בוסניה והראו יכולת לא רעה בכלל גם נגד נבחרות חזקות מהם בהרבה.
בעניין אחד נבחרת ישראל יכולה להתנחם, בעיקר לאור הבעיה המסורתית שלה בכל הקשור לכדורים החוזרים, אילו היה לכדורסל כאן מעמד קצת יותר חזק, אילו היה נהנה רק משמץ שמצה של הפופולאריות של הכדורגל, אם נערים שלוקחים את עצמם ברצינות היו שוקלים להצטרף לקבוצת הכדורסל ולא לקבוצת הכדורגל השכונתית מבלי שהבנות בכיתה יסתלבטו עליהם, סביר להניח שישראל הייתה צריכה להתמודד ביום רביעי באזור הסלים גם עם אחד, פיטר קראוץ'. ותאמינו לי, איך שהבחור עולה לכל כדור גובה באזור רחבת השש עשרה, אם הוא היה משחק ביום רביעי החבר'ה שלנו לא היו רואים ריבאונד אחד כל המשחק. בלעדיו ובעזרת כל הקלישאות הידועות (מסורת, ניסיון וכו') לפחות אפשר לקוות לפחות שהילדים של צביקה יצליחו לגרד ניצחון אחד משני המשחקים. קל זה לא יהיה.
ובאשר למוקדמות המונדיאל, כאן ללא שום ספק יידרש נס על הדשא, נס של ממש.
