"חמש שניות לסוף, שוויון, הכדור אצלי"

כולם חוזרים ושואלים אותי את אותה שאלה : "איך זה מרגיש לקלוע את הסל המנצח?". מצאתי הרבה דרכים לענות על השאלה הזאת כדי לגוון קצת לעצמי ולא לחזור כל פעם על אותה תשובה, אבל התשובה הכי אמיתית, הכי פשוטה והכי נכונה שיש זה שזה פשוט כיף .

המשחק שלנו מול ראשון לציון היה הראשון בליגה, הראשון בבית, והתכוננו אליו כלכך הרבה. עבדנו כל כך קשה עד למשחק הזה ובשביל המשחק הזה. בא המון קהל של קרית אתא שעודד ודחף אותנו לאורך כל המשחק וזה מאד עזר לשחקנים. זה היה משחק קשה לכל אורכו , כמו כל המשחקים שעוד מצפים לנו השנה, וכל המשחק כל השחקנים דוחפים ומעודדים אחד את השני ומוכנים לעשות הכל כדי לנצח את המשחק הזה.

כבר הובלנו ב-8 ברבע הרביעי, והיה נראה שזה הולך לכיון הנכון, ראשון עשתה קאמבק מכובד בראשותו של גילי מוסינזון שהיה פשוט מצוין. הגענו לשיוויון עשרים שניות לסוף, והכדור של ראשון. המאמן מאיר קימנסקי קיבל החלטה מאוד אמיצה לא לעשות פאול אלא לסמוך על ההגנה שלנו. החלטה בסגנון אמריקאי, כי הסגנון האירופאי מאמין שעדיף פאול וכדור אחרון ביד. אבל ההחלטה האמיצה של מאיר הוכיחה את עצמה. עשינו הגנה מצוינת ופתאום חמש שניות לסוף שיוויון, הכדור אצלי.

אני מקפיץ להתקפה ואני יודע שאם השחקן של ראשון ממשיך לרוץ אחורה ולא יוצא אליי, אני נעצר באיזור קו השלוש לג'אמפ שוט (זריקה לסל). מכאן ההמשך ידוע, כל הדרך הסתכלתי על ברנדון, השחקן של ראשון המשיך לרדת אחורה, הגעתי לקו השלוש, זריקה.

איזו שמחה לראות שהכדור עובר דרך הרשת, איזה כיף גדול זה, פשוט אושר עילאי שזורם בעורקים. לדעת שעבדנו כלכך קשה, ובסוף ניצחנו. אחרי שקלעתי את הסל, הנפתי את הידיים, וכולם רצו לחבק אותי, וקפצנו ושמחנו.