בשנים האחרונות הפך המאמן הישראלי למצרך מבוקש ביותר ביבשת אירופה. בדומה לקולגה שלו ממדינות יוגוסלביה לשעבר ( סרביה, קרואטיה, סלובניה), תפס הוא עמדות חשובות במערך הכדורסל האירופי הן בקבוצות ולאחרונה גם בנבחרות הלאומיות.
די להזכיר כי דיוויד בלאט זכה לפני שנתיים עם נבחרת רוסיה באליפות אירופה תוך שהוא מפתיע בגמר את ספרד הפייבוריטית, מולי קצורין, פיני גרשון וגדי קידר מאמנים בהתאמה את נבחרות פולין,בולגריה והולנד. מאמנים ישראלים מאמנים או אימנו באוסטריה, הולנד, בלגיה, רוסיה, איטליה, צכיה, יוון ועוד. סיבת נדידתם של מאמנים ישראלים לארץ זרה הוא בהחלט נושא לכתבה אחרת ואני מעוניין להתרכז ביתרונות ובחסרונות של העבודה מעבר לים כמאמן כדורסל.
הדבר הקשה ביותר בעבודה מחוץ לישראל הוא למעשה הריחוק מהבית, לעיתים מהמשפחה, הילדים, החברים והדברים המוכרים. אין קשה יותר לסיים יום אימונים או לחזור אחרי משחק חוץ לבית ריק כשמשפחתך איננה מצויה בו, למרות שהמאמן מתחבר לכל אמצעי התקשורת המודרניים ( והחסכוניים) כמו סקייפ, מסנג'ר ואחרים הקושי להיות לבד הוא אמיתי.
חוסר השליטה בשפה המקומית אינה מהווה כלל ועיקר בעיה, אם המאמן אינו שולט ביוונית, רוסית או הולנדית הרי שיש בזה רק יתרונות: אינך מודע למה כותבים עליך בעיתון למחרת המשחק, כיצד מפרשים הפרשנים את שיטת המשחק שלך והמאמן אינו עסוק או מוטרד מדוע או למה נכתב מאמר כזה או אחר באתר האינטרנט העירוני. האימונים, התדריכים והשיחות עם השחקנים והצוות נערכים באנגלית בדיוק כפי שנערכים ומתקיימים בישראל.
אין ספק כי השכר הוא אחד מגורמי העזיבה לחו"ל אך מעבר לכך המאמן הוא למעשה "סגנו" של אלוהים – היחס שההנהלה, השחקנים, התקשורת ומקורבים לקבוצה כלפי המאמן שונה בתכלית מזו שהורגלנו אליו פה בארץ הקודש. השחקנים אינם "מכירים" את שמו של המאמן ופונים אליו בתואר Coach. הם מכבדים אותו, מעריכים את הניסיון והידע שלו ומתייחסים אליו כמוביל וכמנהיג. ההחלטות המקצועיות מתקבלות אך ורק על ידי המאמן ואינה קיימת כלל התערבות של ההנהלה. נותנים למאמן לבחור את צוותו, את שחקניו, את שיטת משחקו ובעיקר מאפשרים לו לעבוד בתנאים בהם נוח לו לקבל את ההחלטות הנכונות וכמובן לשאת באחריות.
מעמדו של המאמן נקבע גם בהתאם לשכרו, טווח החוזה שלו והיכולת שלו לקבל החלטות לטווח ארוך וקצר בהיבט המקצועי ומאפשרות לו לשלוט בעתידו המקצועי והכלכלי הרבה מעבר לזה המקובל וקיים בישראל. מכיוון שהוא מחליט, מנווט ומנהל את הקבוצה כמעט על כול היבטיה, מכיוון שכול הצוות כולו סר למרותו קל לו לשלוט בנעשה ומתוך כך קל לו להביא ולהנחיל את משנתו, באופן מסודר, לטובת הקבוצה ומטרותיה.
ברוב המועדונים באירופה וכך גם בנבחרות הלאומיות, ישנו רספקט והערכה למאמן מקרב התקשורת והעיתונות ובכך למעשה מתקיימת מערכת אמון ועבודה נאותים בין המאמן והמדיה, הרבה יותר נינוחה, מבינה ומקבלת ( ברוב המקרים) מאשר רעותה בישראל. התנהלות התקשורת, בדרך כלל, גוררת אחריה גם את התנהלותו של הקהל וכמובן משפיעה על מקבלי ההחלטות, הם למעשי ראשי הקבוצות ובעלי המועדונים.
בורר כי היתרונות עולים כמה מונים על החסרונות, מלבד זאת החוויה וההתנסות הם כאלה שלא ניתן לספר או לכתוב עליהם אלא עם עברת ואימנת בחו"ל.
רלף קליין ז"ל היה החלוץ כשאימן את נבחרת גרמניה לאליפות העולם ב-1984 בספרד. צביקה שרף אימן ביוון, צרפת ורוסיה, אריק שיבק קצר הצלחות בבלגיה והולנד, שרון דרוקר כבר ביקר ברוסיה ובלגיה, בוב גונן עבר דרך הולנד ואוסטריה, גדי קידר טעם את טעמו של מועדון קטן באוסטריה ומאמן את נבחרת הולנד, יעקב ג'ינו, ארז אדלשטיין, פיני גרשון, מולי קצורין, ארז ביטמן ונוספים אימנו במדינות קטנות ומובילות בכדורסל האירופי. מאמנים אלה זכו להישגים מכובדים: אליפות אירופה לנבחרות, אליפות וגביע בצ'כיה,אליפויות וגביעים בהולנד,אליפות וגביע בבלגיה, אליפויות וגביעים באוסטריה והעפלה לגמר אליפות אירופה לנבחרות.
המאמן הישראלי מוכשר, מתוחכם ומסוגל להביא את קבוצתו לעיתים קרובות מעבר לפוטנציאל שלה. כל הצלחה פותחת פתח נוסף ומאפשרת למאמנים ישראלים נוספים לעבוד מעבר לים. אין ספק כי היום זהו ענף הייצוא מספר אחד של מדינת ישראל בתחום הספורט- ייצוא של נכס אנושי יקר מפז.
