מה יפה ומיוחד במשחק הכדורסל- תמיד יש מנצחת וזו שהפסידה, אין תיקו ( בעבר משחק שהיה נגמר בתיקו היו מתחלקות 2 הקבוצות בנקודות) ותמיד ישנה הכרעה. על מנת ליצור הכרעה צריך לבנות שחקנים המסוגלים להכריע משחק כאשר הכול מונח על מהלך אחד. לכאורה מהלך מסוים שיש בו 50 אחוז סיכוי להצלחה ובדיוק אותם אחוזים לכישלון, אך במציאות המשחק, ישנם שחקנים שפשוט נולדו לתוך השניות האלה, שחקנים שלוקחים על עצמם את כל עול המשחק והולכים להכריע אותו במהלך אחד ויחיד של זריקה מוצלחת, מסירה , חטיפה או חסימה.
שחקן כזה נקרא בסלנג הכדורסל "שחקן קלאץ'" Clutch Player, מושג הלקוח מעולם הרכב בו מעבירים הילוך, נותנים גז ומכריעים את המשחק. ישנם רגעי קלאץ' בו המשחק צמוד ואז מגיע "שחקן הקלאץ'" ומכריע את המאבק במהלך אחד. הגדול מכולם היה ונשאר מייקל ג'ורדן אשר אחוז ההצלחה שלו ברגעי הקלאץ' היה כזה הקרוב ל90 אחוז. מייקל החל מסורת של רגעי הכרעה בתיכון, במכללה בה שיחק וכמובן בקבוצתו שיקאגו היה אמון על רגעי הקלאץ'. זכור לכולם משחק הגמר במכללות איך מספר 9 ( מספר חולצתו של מייקל בקולג') מכריע את האליפות בקליעת ניתור מחצי מרחק.
שחקני קלאץ' ישראלים המוכרים לנו מן העבר הרחוק הם מיקי ברקוביץ, עדי גורדון, דורון ג'מצי וכמובן שחקן ההווה המשובח – מאיר טפירו. מאיר שיחק כמעט בכל הקבוצות הבכירות בישראל למעט מכבי תל-אביב, שחקן נבחרת ישראל המדהים כל פעם מחדש ביכולת שלו לקחת את כל המשחק על כתפיו הרחבות ולהכריע את המשחק לטובת קבוצתו.
אם ננתח מה דורש מהלך כזה משחקן כדורסל נבין שיש פה שני מאפיינים מרכזיים: מנטאלי ויכולת מקצועית. אין ספק ששחקן הבוחר לעצמו לקחת כזו אחריות חייב להיות בעל עוצמה מנטאלית כזו המעניקה לו את הכישורים להתמודד עם מצב מורכב ביותר, השחקן מודע לתוצאות המהלך שלו מראש וברור לו שהמהלך הוא כזה שאין ממנו חזרה - ניצחון או הפסד.
ברור שהמהלך ותוצאותיו מחייבות התמודדות ברמה הפסיכולוגית הן מעצם ההצלחה ובוודאי מהאפשרות לכישלון. מוכרים השחקנים הנעלמים, מתחבאים ונסוגים מכזה מהלך, אותם שחקנים שהחוסן המנטאלי שלהם לא מאפשר להם להתמודד עם הסיטואציה והם משאירים את הבמה לשחקן הקלאץ'. היכולות המקצועיות הם פרט הרבה פחות דומיננטי מאשר האקט הפסיכולוגי-מנטאלי, שחקן הקלאץ' הוא כזה שיודע טכנית,לקלוע,למסור או לקבל את ההחלטה הנכונה בעיתוי הנכון.
משחקים רבים הכריע מאיר טפירו בדיוק באותו האופן בו עשה את זה אמש עם קבוצתו בני השרון בנהריה. די להתבונן אחורה בעשרות מצבים דומים ולהיזכר במאיר טפירו לוקח את הכדור ובדם קר משחיל אותו בזמן הנכון לסל היריב. מה שמדאיג יותר הם אותם מאמנים ולעיתים גם שחקני היריב שיודעים בדיוק מה הולך להתרחש, מבינים שהינה מאיר הולך שוב לעשות את מה שהוא יודע הכי טוב ומתפללים לישועה בדמות החטאה של מאיר, אך לא מגיבים.
אמש היינו חייבים לראות מהלך כדורסל נכון הן מצידו של המאמן של נהריה ( שנותר ללא פסק זמן ), ואו שחקן של נהריה רץ למאיר על קו החצי, כאשר הוא מוביל את הכדור אל שניית ההכרעה, ומאלץ אותו להוציא את הכדור מידיו לשחקן אחר, לא חשוב למי ,חשוב שהכדור לא יהיה בידיים של מאיר, אם היו מאלצים אותו למסור סביר להניח שהוא לא היה מקבל את הכדור שוב בחזרה וההכרעה הייתה עוברת לידיו של שחקן אחר.
אשרי המאמין שאכן הלקח נלמד, אני בספק, נמתין לרגע הקלאץ' הבא.
